בארצות הברית, היכל העצמאות בעיר פילדלפיה שבו אושרו מגילת העצמאות והחוקה, נחשב לאתר מורשת מהשורה הראשונה, ורבים מבקרים בו מדי שנה. ואילו בישראל, הבית שבו הוכרזה עצמאותה של המדינה סגור ונעול. אותה מדינה ביטלה את התקציב לשיפוץ הבניין ב־2023 ומאז מצבו הולך ומידרדר.
לישראל אתרי מורשת רבים - עתיקים יותר ועתיקים פחות, הן דתיים והן לאומיים - אך האתר שבו חודשה הריבונות היהודית אחרי אלפי שנים ממשיך לעמוד מיותם, ללא דואג וללא אחראי. בית העצמאות, כשמו הרשמי, הוא בעיקר סמל, אך גם סמל יכול להיות ריק מתוכן אם אין מכבדים אותו.
נשאלת השאלה, האם הזלזול בבניין הזה אינו מעיד על יחס מזלזל בקרב חלק מהציבור כלפי ערך הריבונות הישראלית בכלל? האם יש כאן פוליטיקה? פוסט־ציונות משמאל או מימין? או אולי התחשבות יתר במי ששיבת ציון איננה יכולה להיות בעיניו מעשה ידי אדם, אלא רק מעשה הקדוש ברוך הוא?
לא לשם דיכוי דעות או קיום מגמות נפרדות, אלא כמכנה דמוקרטי משותף לעצם קיומה ועתידה של המדינה. בריבונות הממלכתית של בן־גוריון, אך גם בציפיות של ז’בוטינסקי והרב קוק, התגלמה הקמת צה”ל כ”צבא העם” במשמעות של “כל העם”, ובתחום האזרחי והשלטוני הרעיון היה משטר דמוקרטי שאין בו מקום למפלגות סקטוריאליות ועדתיות. הריבון הוא העם שיושב בציון, הכנסת היא הביטוי לכך והממשלה מייצגת את הרוב בכנסת.
יש אצלנו מי שקוראים ל”ריבונות עכשיו”, ומתכוונים להחלה מיידית של הריבונות על יהודה ושומרון ואולי גם על עזה - ואף שמבחינה אידיאולוגית זו איננה קריאה פסולה, הרי שמדובר במהלך מורכב ובעייתי שאי אפשר לדון בו בלי להתייחס לא רק לצדדיו המדיניים, אלא גם להשלכותיו על הערכים והעקרונות, בין היתר של ז’בוטינסקי, בן־גוריון והרב קוק. ואולי כדאי להקדים ולחזק תחילה את הריבונות בישראל פנימה?
התרעות פיקוד העורף