אבל המאמץ לא צלח וההמונים נהרו דרומה בדרכים עוקפות. העצרת בנתיבות התקיימה כמתוכנן, ועם סיומה צעדו מתנגדי ההתנתקות לחניון הלילה הסמוך לכפר מימון. אולם כשהתעוררו בבוקר גילו שהם מוקפים בעשרות אלפי חיילים ושוטרים, כשמעליהם מסוקים.
בהוראת מועצת יש”ע רצו המפגינים אל תוך הכפר, וחיכו להוראה על המשך הצעידה. אבל ההוראה לא ניתנה. הכפר הוקף בשבעה מעגלים של חיילים ושוטרים, ומועצת יש”ע לא האמינה שיש דרך לפרוץ אותם ללא עימות. כשהחלו להגיע דיווחים שהכוחות לא מחזיקים מעמד בחום הכבד, הועלה רעיון למשוך זמן: להישאר בכפר מימון עד להתשת הכוחות ודילולם. אבל כעבור יממה האפשרות ירדה מעל הפרק: תשתיות הכפר הקטן לא החזיקו מעמד, ולא הייתה ברירה אלא לפרוץ את הגדרות, או להתפזר.
ראשי מועצת יש”ע הבינו היטב שהציבור שלהם, שמתבשל שלושה ימים בתנאי שטח קשים, מצפה מהם לפרוץ את הגדרות ולהוביל לגוש קטיף. אבל הם גם הבינו, שניסיון כזה מול ההנחיה של שרון יוביל לעימות פיזי, לשפיכות דמים ולמלחמת אחים. לכן, אף שידעו שהם עומדים לשלם על כך מחיר אישי כבד, שהציבור לא יבין ולא יסלח, תחושת האחריות שלהם לשלמות העם ולשלום המדינה גברה, והם קיבלו החלטה: להתפזר.
התרעות פיקוד העורף