גם המובן מאליו חשוב שייאמר פעם ועוד פעם, ושוב ושוב. אני קוראת את פרשת השבוע, מטות, ולא מבינה איך אנשים מהמגזר החרדי לא קוראים אותה כמוני. אני קוראת על בקשתם של שבטי גד וראובן ואני קוראת את תשובתו הנזעמת של משה רבנו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה”. מה לא ברור כאן?
משה מדגיש את החובה המוסרית והמעשית באי־הפקרת האחרים בחזית, וקובע כי האחריות לכלל מוטלת על כל יחיד ויחיד. הפולמוס שלו עם שני השבטים חריף מאוד, הזעם שלו אותנטי, והוא קובע חד־משמעית שאסור לשני השבטים לפרוש מהכלל ואסור להם להתנתק מהמחויבות לשאר השבטים. בסוף הוויכוח נמצא פתרון מוסכם: רכושם ומשפחותיהם של שני השבטים יישארו בעבר הירדן, אך הגברים החייבים בגיוס ישתתפו במלחמה עד השלמת כיבוש הארץ. האם כיוון זה אפשרי גם בימינו?
בישראל של ימינו, המשפט "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?” מכוון כלפי הציבור החרדי, המבקש להשיג באמצעות כוחו הפוליטי פטור גורף משירות צבאי, ללומדי התורה וגם לאלה שאינם מיושבי בית המדרש. הזעם של משה בימים ההם הפך לזעם מצטבר של רוב רובה של החברה הישראלית בזמן הזה.
האם קבוצות מסוימות רשאיות לבחור לעצמן מסלול שונה ולהשתמט מהחובות הלאומיות? התשובות הברורות כל כך במישור המוסרי נתקלות במציאות פוליטית מאכזבת, צינית וקשה. חבל שהמנהיגות הפוליטית של ימינו לא לומדת דבר מדרכו המנהיגותית של משה. התמודדותו עם דרישתם של בני גד וראובן, מדגימה מנהיגות נחושה שאינה מהססת להציב גבולות ולהגדיר את גבולות הקונצנזוס. משה מציע פתרון בלי שטיקים ובלי טריקים. פתרון שכולל אומנם סוג של פשרה, אך גם התחייבות מלאה של המבקשים פטור מלהצטרף למאמץ המלחמתי. פשרה המשלבת את טובת הכלל עם צורכי הקבוצה. זהו מודל פוליטי רלוונטי גם היום, אך ליישומו דרושה מנהיגות.
התרעות פיקוד העורף