בלתי נסלח: הגנרלים שתמכו במעשה הנבלה - עדיין מוליכים אותנו שולל

20 שנה חלפו מאז שהושלם מעשה הנבלה שנעשה באלפי היהודים שהתגוררו בגוש קטיף ובצפון השומרון. על מודעות התמיכה במעשה היו חתומים אז אותם אנשים, פחות או יותר, שתומכים היום בכניעה ובהתקפלות. אותם טיעונים שקריים, אותה הולכת שולל של הציבור הרחב. קו ישיר מחבר, לטעמי, בין ההתנתקות לבין 7 באוקטובר. אותה קונספציה תבוסתנית, אותם “לשעברים”, מפוטמי הפנסיות התקציביות, שחלקם הפכו לימים לסוחרי נשק.

זו אליטה מזויפת, שאף פעם אינה מתנצלת ואינה יודעת להכות על חטא. חבריה תמיד רוחצים בניקיון כפיהם. מבחינתי, אין לשכוח ואין לסלוח. הולכת השולל נמשכת היום ביתר שאת. לא חדלה הטינה כלפי מי שרוצה לקיים את מצוות יישוב מולדתו של העם היהודי. קצת קשה להאמין שיש עדיין מי שחושבים שהערבים יזנחו את הדרישה לחזור למקומות שנטשו ב־1948. בעיניהם, אין מקום לוותר על מה שהם מכנים “זכות השיבה”. רק אצל מוליכי השולל בקרבנו קיימת עדיין התקווה שזה יקרה.

אין לסלוח גם לכל אלה שעמדו בצידי הכבישים ומחאו כפיים כשהאוטובוסים עם המפונים מבתיהם חלפו על פניהם. לפני כן, במשך שבועות רבים, הם עמדו בצמתים עם שלטים הקוראים למתיישבים “שובו הביתה”. משום מה, המתגוררים בעוטף עזה חשבו שייטב להם אם החלוצים בגוש קטיף יגורשו מבתיהם.

העזתים לא חסו גם על אלה שמחאו כף בצידי הדרכים. הם טבחו גם באלה שבמשך שנים ביקשו לפייס אותם. אין דרך רכה יותר לומר את הדברים: אם לא תשתנה הקונספציה שאכלה בנו בעשרות השנים האחרונות, הסוף יהיה רע ומר. הגנרלים לדורותיהם לא הבינו את זה. רובם ככולם, מרגע שפשטו את מדיהם, הפכו למפריחי יוני שלום. התמיכה שלהם בנסיגות הפכה ללחם חוקם. הנסיגות מרצועת עזה לטובת יאסר ערפאת וחבר מחבליו בשנות אוסלו האומללות, הנסיגה מדרום לבנון והנסיגה מגוש קטיף ומצפון השומרון, כולן פירות הבאושים של גנרלים בחליפות.

משום מה הם סבורים גם היום שהערבים יהיו מוכנים להסתפק בפיסות הקרקע שרודפי שלום אובססיביים יזרקו לעברם. רק שהמציאות חסרת הרחמים טופחת על פניהם פעם אחר פעם. ערפאת היה הראשון שהבין שאת היהודים הללו, חדורי הקונספציות האוויליות, קל יהיה למשוך באף.

הנסיגות המדממות, שהובילו גנרלים נרפים, לא קידמו אותנו במאומה לעבר השלום המיוחל. הן רק הוכיחו לערבים עד כמה נאיביים אנחנו. המציאות כואבת – וצריך ללמוד לחיות איתה. אסור לשגות באשליות. רק סוסים דוהרים צריכים להוביל אותנו. ראשוני הציונות הבינו את זה. במקום שבו עוברת המחרשה, הם טענו, שם יעבור הגבול. חשוב לזכור את זה גם היום.