הדינמיקה הזו מתרחשת כבר כמעט שנתיים, במהלך המלחמה המורכבת ביותר שחווינו. יש לכם מושג כמה אנשים במדינות מערביות בטוחים שישראל מבצעת רצח עם בעזה? אפילו ישראלים משתפים תמונות של רעבים, לעיתים עם שלוש ידיים ושש אצבעות שנערכו ב-AI. אין מי שנלחם מול הצונאמי הזה כדי להפריך, להביא עובדות בזמן אמת, לעשות הסברה. החזית התודעתית חשובה לביטחון הלאומי לא פחות מהחזית הצבאית, אבל אין לנו שם צבא, ואנחנו מובסים מדי יום. למה אף אחד לא מתעורר ועושה משהו? שאלה טובה. ממש טובה.
ספורט ההאשמות
מאחורי משחקי ההאשמות והרעש, שהתישו זה מכבר את רוב הישראלים, המחלה האמיתית שלנו היא חוסר היכולת להתמודד באופן מקצועי במרבית החזיתות. ההתנהלות של המערכת הפוליטית הפכה מסורבלת מדי, ודורשת ג'ובים לכל כך הרבה אנשים לא ראויים שממנים את מקורביהם, שגם הם אינם ראויים - שהתהליכים האמיתיים שמתרחשים כבר תקופה ארוכה בישראל הם לא בהכרח התהליכים שאנחנו שומעים עליהם בנאומים פופוליסטיים. הם תהליכים של התפוררות פנימית.
זה לא קורה רק בתחום ההסברה. קחו לדוגמה את הפשיעה, שכולנו ערים לכך שעלתה פלאים. התקשורת נוטה להיתפס למספרי הנרצחים בחברה הערבית - קל לספור אותם, וקל למצוא ח"כים ערבים שיאשימו את הרשויות בגזענות, בעוד הם עצמם מעולם לא תרמו באופן אקטיבי למיגור האלימות. קל להתמקד בנושא אחד שאינו מטופל וניתן לכימות, אבל מאחורי הנתון הזה מסתתרת אמת גרועה בהרבה.
מעשי הרצח המתרבים הם תוצר של בעיות תשתיתיות שהוזנחו שנים ארוכות. עזבו רגע את השאלה "מי אשם" - התרגלנו לחפש אשמים ולהסתפק בכך, אבל מציאת אשמים לא פותרת כלום. להיפך. מאחורי ספורט ההאשמות, תהליכי ההתפוררות ממשיכים להתדרדר. למה? כי בוויכוח המקוטב אין הסכמה לגבי "מי אשם", וברגע שבכך מתמצה כל הוויכוח - גם לא מתקדמים לתיקון או לפתרון.
משרד החינוך, למשל, לא משקיע במועצות הערביות. התשתיות לא מפותחות, המשטרה לא מספיק מעוניינת, ולאט-לאט ארגוני פשע חודרים גם למועצות עצמן. זה לא קורה בכל מועצה ערבית, וגם לא רק במועצות ערביות אלא במועצות חלשות בכלל, אבל חוסר המקצועיות וחוסר העניין מאפשרים התדרדרות תהליכית.
קונסטרוקציה שהסתבכה
בעזה היכולות הצבאיות של חמאס כמעט לא קיימות, ובאיו"ש מתקשים לטפל בתסיסה, כי ויתרו על טיפול בטרור יהודי למען השותפים הקואליציוניים. אנחנו שוב רואים רק את המקום שבו הכאיבו לנו ופחות את המקומות הנסתרים שעלולים להכאיב, וכך בדיוק נוצרת קונספציה.
התהליכים האלה קיימים בכל מקום. חברה שנסעה לחופשה סיפרה שחוותה אזעקה בעלייה למטוס, שאף אחד לא ידע לאן לרוץ, ושהיא הייתה המומה מכך שאין נוהל ברור אחרי קרוב לשנתיים של מלחמה. דוח ה-OECD מראה שההוצאה לחינוך כחלק מהתמ"ג גבוהה, אבל הישגי התלמידים נמוכים, שכר המורים נמוך והכיתות צפופות. כבר שנים שמדברים על כך ולא קרה דבר, וזה עוד לפני שנכנסים להשפעות המלחמה.
אלה תהליכים שקרו לא כי מישהו עשה משהו לא נכון, אלא כי לא עשו דבר. הם לא קרו בגלל אדם אחד, אלא בגלל קונסטרוקציה שהסתבכה וכבר לא באמת עובדת, וקשה להעביר את מורכבותה בסרטון מצחיק לטיקטוק או בציוץ של 280 תווים. תוסיפו לזה יותר מ-20 אלף פצועים בגוף ובנפש, משפחות שצריכות להשתקם. זה מעגל עצום של מאות אלפי אנשים. איך מסייעים להם? יש תוכנית?
ישראל צריכה תוכנית תיקון שתשרוד ותצליח. תוכנית שתיושם במציאות, לא בסרטונים, ותחזיר למסלול את מערכת החינוך, את ביטחון הפנים, את מערך ההסברה, את הרווחה, את השיקום. התוכנית לא צריכה לעסוק באשמים, אלא באנשים בעלי יכולות, שיודעים לתכנן ולעבוד. היא לא צריכה להיגזר מסיסמאות, אלא מתוך הבנה מקצועית של התופעות, של תופעות הנגד, של הדרך לשפר ולאזן.
אי אפשר לעשות שלום מתוך עוצמה, כשלא רואים עד כמה העוצמה הישראלית מאוימת מתהליכים פנימיים. האם מישהו מסוגל היום לראות את התמונה הגדולה, ועל אחת כמה וכמה לטפל בה?
התרעות פיקוד העורף