במבט לאחור, כותבת דיוק - שספרה הוא קריאה נמרצת לעזיבה בזמן הנכון של כל-דבר-שהגיע-הזמן-לעזוב - "אפשר לראות מתי מישהו היה צריך לפרוש". במבט לאחור, קל להבחין בנקודה המדויקת שבה מישהו או משהו עבר את שיאו, "להבין מתי החלו העניינים להידרדר באופן חסר תקנה".
מה קרה לאיום?
האם איראן הייתה אי פעם איום קיומי על ישראל? יש ישראלים שאומרים שלא הייתה. בעיקר ערבים ישראלים. אבל גם בקרב היהודים יש מעטים כאלה. ויש עוד כמה שאומרים שהייתה איום קיומי, אבל "רק במידה מעטה". רוב הישראלים סבורים שערב המערכה באיראן - רק לפני כמה שבועות, גם אם זה נראה כמו נצח - איראן הייתה איום קיומי על ישראל "במידה רבה".
כאמור, בעניין הזה רוב הישראלים מאמינים לו. אבל לא במידה שווה. כמעט כל בוחרי הליכוד, מפלגתו של נתניהו, סבורים שלפני המלחמה איראן הייתה איום קיומי על ישראל במידה רבה. רוב בוחרי העבודה, מפלגה קטנה יותר, בצד השני של המפה הפוליטית, ספקנים יותר. שליש מהם חושבים כמו בוחרי הליכוד: איום קיומי במידה רבה. שני שלישים חושבים קצת פחות: איום קיומי "במידה מסוימת".
וכמובן, ישראלים - איך נקרא להם, מתוחכמים יותר? - לא מדמיינים את הטיל האיראני שנורה על תל אביב, אלא את הטיל שמאיים עליה. עצם קיומו הוא האיום הקיומי, כי הוא מגביל את היכולת של ישראל לפעול בחופשיות במרחב, נגד איראן עצמה, או נגד שלוחותיה. על פי התפיסה הזאת, הודעה מוסמכת ומאומתת על כך שיש בידי איראן טיל גרעיני היא כשלעצמה לא רק האיום הקיומי - אלא תחילת המימוש של האיום הקיומי.
כלומר, כאשר ישראל הודיעה ש"הסירה מעליה איום קיומי מיידי כפול" היא עשתה זאת על סמך מידע חלקי. אולי הסירה, אולי לא הסירה. ואם הסירה - צריך לברר מה הסירה. שווה לשים לב לניסוח: "איום קיומי מיידי". זה מרמז על פרסומים לגבי כך שאיראן הייתה על סיפו של ניסיון לעשות מהלך שישנה את מאזן הכוחות האסטרטגי. זה היה המניע ליציאה לפעולה דווקא בעיתוי המסוים שנבחר.
קודם שאלנו: האם איראן הייתה איום קיומי על ישראל? עכשיו נשאל: האם היא עדיין איום קיומי על ישראל? אלה כמובן לא שאלות מקריות. את שתיהן ביררנו בסקר. וכמו שאמרנו על הראשונה - כדי לחשוב שאיראן הייתה איום קיומי צריך להאמין לנרטיב של מנהיגי ישראל, כך נאמר גם על השנייה - כדי לחשוב שישראל "הסירה מעליה איום קיומי" שוב צריך להאמין לנרטיב של מנהיגי ישראל.
לנו, האזרחים, אין יכולת לברר מה היה בידי איראן ומה נותר בידיה, מה היו כוונותיה בעבר, ומה כוונותיה היום, מה האמצעים שהיו בידי ישראל כאשר פעלה להסיר את האיום, ומה האמצעים שיש בידיה כיום כדי למנוע ממנו לשוב ולהתממש. כל שיש לנו הוא אוזניים, מידה של שיקול דעת, מה שאומרים לנו המנהיגים, ומה שהם ושלוחיהם, ולעיתים גם יריביהם, מדליפים לכלי התקשורת.
מי הכי משוכנעים בזה? הנה ההוכחה שמה שעומד על הפרק איננו ניתוח מפורט של המציאות, אלא בעיקר אמון במנהיגות. מי שחושבים שבערב המלחמה איראן הייתה האיום הכי חמור, הם גם אלה שחושבים באופן הכי נחרץ שהאיום אכן הוסר. הם האמינו לאזהרות החמורות של ההנהגה מפני איראן לפני המערכה - והם מאמינים להודעות המפליגות על ניצחון של ההנהגה אחרי המערכה.
נביט שוב על בוחרי אותן שתי מפלגות שהזכרנו קודם. מקרב בוחרי הליכוד, ארבעה מכל עשרה כבר לא חושבים שאיראן היא איום קיומי משמעותי. מקרב בוחרי העבודה, רק שניים מכל עשרה כבר לא חושבים שאיראן היא איום קיומי משמעותי. אלה האמינו ומאמינים למה שאמרה ואומרת הממשלה, ואלה לא האמינו ולא מאמינים למה שאמרה ואומרת הממשלה.
ואיראן? היא עודה איום משמעותי על ישראל. אם נזיז הצידה את המילה "קיומי", שמשמעותה מעורפלת, לאיראנים יש בהחלט מוטיבציה, יש אידיאולוגיה, יש משטר עוין, יש כוונת זדון. ייתכן שיש להם פחות משאבים. התקווה היא שיש להם פחות משאבים. אבל משאבים הם דבר שמתכלה ונצבר מחדש. כלומר - קל יותר לקבל בהודעת ישראל את המילה "מיידי" - קשה יותר לקבל את המילה "הסירה".
מה קרה לימין?
הציבור הישראלי זז ימינה. או כך נהוג לפחות לומר. מה זה אומר? לא תמיד לגמרי ברור. בנושאים מסוימים - נניח, הסוגיה הישראלית-פלסטינית - זה אומר שעמדותיו נעשו קשוחות יותר בתביעה לביטחון, ומסויגות יותר בנכונות לפשרות שעשויות להוביל לשלום (בין השאר, כי הציבור זז ימינה גם בכך שאינו מניח שיכול לבוא שלום). בסוגיות אחרות - נניח, הצבעה - התזוזה ימינה הרבה פחות מובהקת. התמיכה בממשלת הימין על מלא אינה גבוהה במיוחד, בטח לא יחסית לעבר. כלומר, הציבור זז למפלגות שנתפסות כממוקמות קצת יותר לכיוון המרכז.
כשמדובר בהגדרה עצמית, הציבור הישראלי זז ימינה כבר די מזמן. התזוזה העיקרית הייתה לפני 25 שנים לערך, לאחר התמוטטות תהליך קמפ דיוויד ותחילת האינתיפאדה השנייה. ממש בקרוב נציין רבע מאה מאז האירועים הללו. אחר כך באה עוד עלייה, בתחילת העשור. האם הציבור זז עוד יותר ימינה בהגדרתו העצמית בעקבות שבעה באוקטובר?
כמה מהישראלים נמצאים בימין? לפי המחקר של המכון לחירות ואחריות, בערך 45%. זה כאשר הם מחלקים את האוכלוסייה לשלוש קבוצות. סקרים רבים מציעים, וגם מפרסמים תוצאות, בסולם שיש בו יותר משלוש אפשרויות - חמש, שבע וגם תשע. סולם של חמש מציע שתי קבוצות בימין ושתיים בשמאל - ימין מתון או ימין-מרכז בנוסף לימין. סולם של שבע מאפשר לחלק לימין עמוק, ימין וימין מתון או כל קומבינציה אחרת.
בסקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה יש שבע דרגות, שמופיעות כמספר: 1 זה שמאל, 4 זה מרכז, 7 זה ימין. אם מחשיבים כל מספר מ-1 (שמאל) עד 3 כשמאל (כי 4 כבר מוגדר כמרכז), גודלו של השמאל היהודי לפי המכון לדמוקרטיה הוא כ-12%, המרכז - 26%, והימין (מ-5 עד 7) - 60%.
זה בסולם של שבע. אבל מה קורה בסולמות אחרים? בטבלה אתם רואים שלוש אפשרויות - שתיים לקוחות מסקרי המדד, ואחת היא של המכון לדמוקרטיה. מה משותף להן? זה בהחלט מעניין: גודלו של הימין לא משתנה. הוא בסביבות 60% מכלל היהודים. מה שונה ביניהן? חלוקת האחוזים בקבוצות האחרות. יש לזה שתי סיבות.
האחת - הנוסח המדויק של האפשרויות. לדוגמה: יש הבדל בין "ימין-מרכז" לבין "ימין מתון". אלה קבוצות שיש ביניהן דמיון, אבל אינן חופפות. בעיקר, כי יש אנשי ימין שלא אוהבים את המילה "מרכז". אם מציעים להם "ימין מתון", הם יבחרו בזה, אבל אם "ימין-מרכז" - הם יזוזו ל"ימין", כדי לא להסכים לתווית של מרכז.
כמו שאפשר לראות בחלוקה לתשע קטגוריות, יש ישראלים שמעדיפים "שמאל מתון" ויש שמעדיפים "שמאל קרוב למרכז". אלה קטגוריות קרובות. אבל לא זהות. אם מסירים אחת מהן, יהיו שיזוזו בהגדרה העצמית לכיוון השמאל, ויהיו שיזוזו לכיוון המרכז.
השנייה - מספר האפשרויות. נניח שמציעים לכם רק שתי אפשרויות, "שמאל" ו"ימין". במקרה כזה, אם אתם מרגישים ב"מרכז", תצטרכו לבחור. ימינה או שמאלה? ונניח שמציעים לכם גם "מרכז", אבל אתם "שמאל מתון" או "שמאל קרוב למרכז", לאן תלכו, לשמאל או למרכז? ונניח שמציעים לכם חמש אפשרויות, שוב - אם אתם בקבוצת גבול, תצטרכו להכריע. ונניח שמציעים שבע, או תשע, שוב תחשבו מחדש על המיקום המדויק שלכם.
מה שאפשר לראות בסקרים שאנחנו מציגים בטבלה, זה שישראלים שרוצים להישאר בימין נשארים בימין. הם יכולים למשוך עוד ועוד לכיוון המרכז, אבל בוחרים - בכל המקרים שיש כאן - קטגוריה שעוד נספרת במסגרת הימין. לכן שיעור היהודים בימין כל כך דומה בכל המקרים. הימין הוא מותג חזק. מי שרוצים להגדיר את עצמם כימין, לא ממהרים לוותר על המותג הזה.
לעומת זאת, במרכז ובשמאל המותגים יותר נזילים. העובדה שקוראים למחנה הזה "מרכז-שמאל" היא כבר עדות ברורה לכך. ואם מדובר במחנה "מרכז-שמאל", התזוזות בתוכו כבר יותר זמינות וקלות. מה זה משנה אם אני או אתם מרכז או שמאל - זה ממילא אותו דבר. בהסתייגות אחת: מה שנמצא בקצה של השמאל. תרצו, תקראו לזה "השמאל האמיתי". בסקר של תשע קטגוריות, אלה הם מי שממוקמים בשמאל העמוק ובשמאל. בסקר של שבע קטגוריות, אלה הם מי שדירגו את עצמם 1 ו-2. בסקר של חמש קטגוריות, אלה הם מי שכתבו "שמאל". גם הקבוצה הזאת לא משתנה בגודלה. בסביבות 5%, או קצת יותר אם מותחים אותה.
ולמה כל זה מעניין? כדי להזכיר שהמרכז-שמאל היהודי נכנס למערכת בחירות כשהפוטנציאל המקסימלי שלו הוא כ-40% מהציבור היהודי. זהו. אין מספיק ישראלים במחנה הזה כדי להקים קואליציה. כמובן, אלא אם מחליטים שהמחנה כולל גם מפלגות ערביות, ואז יהיו לו אתגרים נוספים, משום שיש במרכז הישראלי לא מעט יהודים שבמקרה כזה יעדיפו לזוז גם הם ימינה.
במילים אחרות: המשחק הפוליטי של ישראל מתנהל בגזרה הצרה יחסית של מי שמגדירים את עצמם "ימין מתון" ו"ימין קרוב למרכז". אלה לא שייכים לשליש שהם התומכים המובהקים של הממשלה הנוכחית. אלה עשויים לבחור במישהו או משהו שהוא במובהק ימין, אבל לא בהכרח רוצה קואליציה של ימין מלא-מלא - ובלבד שיהיו משוכנעים שהתוצאה תהיה "ימין". כי את הימין הם לא עוזבים, ולא משנה כמה קטגוריות לבחירה תציעו להם.
התרעות פיקוד העורף