המדיניות הישראלית בנושא צריכה להישען על כמה אדנים. מעורבות פרו־אקטיבית, צבאית, ובעיקר מה שנתפס כ”יד קלה על ההדק” מול משטר א־שרע, אינם מתקבלים בעין יפה בוושינגטון וגם באנקרה. ניתן לשער שישראל מבקשת לקבוע מעין גזירה שווה בין העניין הדרוזי לעניין הכורדי עבור טורקיה. מכל מקום, המסר שלפיו יש לישראל קלפים מול סוריה וטורקיה הובהר.
נדרשת הפנמה ישראלית עמוקה שמעורבות טורקית בסוריה, אף אם נרחבת מדי בראיית ישראל, שונה מהותית מהמעורבות האיראנית. גורמים ישראליים עמומים, המזהירים שנוכחות צבאית טורקית בסוריה מסוכנת מזו האיראנית, טועים ומטעים, ועלולים ליצור מעין נבואה שמגשימה את עצמה. דומיננטיות טורקית בסוריה איננה רצויה לישראל, ויש לפעול דיפלומטית, בעיקר מול וושינגטון, כדי לצמצמה. אולם אין מדובר כלל באיום בנוסח האיראני.
המהלכים הישראליים בסוריה, כולל ההשתלטות על שטחים מעבר לנכלל בהסכם ההפרדה, נתפסו בתחילה כמושכלים, אבל סימני השאלה בעניינם גוברים, במיוחד לאחר תקיפת יעדי המשטר החדש בדמשק.
נדרשת פעילות דיפלומטית אינטנסיבית במשולש ירושלים־אנקרה־וושינגטון במטרה לחדד את האינטרסים של שלושת הצדדים ולמנוע גלישה לא רצויה לתפיסות שגויות. הערוץ הישיר, הדיסקרטי, הישראלי־טורקי, חיוני. ישראל חייבת לרדת מ”האולימפוס” שעליו היא נמצאת לנוכח הצלחותיה הצבאיות ולאמץ חשיבה רציונלית ואסטרטגית, לצורך ניצול הצלחה מושכל, ולא הרפתקני.
התרעות פיקוד העורף