מה שחשוב להבין הוא שהקהילה הבינלאומית אינה פועלת מתוך עקרונות משפטיים טהורים, אלא ובעיקר מתוך לחצים פנימיים וצורך פוליטי לספק נרטיב מוסרי. בהקשר הזה, ההכרה במדינה פלסטינית הפכה לסמל ריק – אקט שנועד בעיקר לאפשר למנהיגים במערב להציג עצמם כ"בעלי אמפתיה", גם אם אין לכך כל השלכה אופרטיבית – דבר שהם יודעים היטב.
קל הרבה יותר להצביע בעד מדינה מדומיינת ולא קיימת מאשר לעסוק בשאלות הקשות של אחריות, טרור, וקריסה מוסדית בשטח. במובן הזה, ההצבעה באו"ם משקפת לא את מצב הסכסוך, אלא את מצב התודעה והנאיביות המערבית כיום.
הבעיה, כמובן, היא שבעולם לא מתרשמים מהסברים או גינויים. אין אמפתיה כלפי אתגרי הביטחון של ישראל, ואין סבלנות לניואנסים של הסכמי אוסלו, המנוגדים באופן מוחלט לצעד זה או לחוסר המשילות ברשות הפלסטינית. יתרה מזאת, העולם בוחר לשכוח ולשדר חוסר אכפתיות מהטבח הנוראי ב-7 באוקטובר ומצב החטופים.
גם כאשר חמאס והרשות הפלסטינית מצויים בעימות עמוק, ואינם מסוגלים להציג הנהגה אחידה עבור הפלסטינים – הדרישה להכרה במדינה כזו נמשכת, על אף הנאיביות וחוסר המציאות שבדבר. זו מציאות שישראל חייבת להגיב אליה בחשיבה מחוץ לקופסה.
הדוגמה המובהקת לכך היא הסכמי אברהם: רק כאשר ישראל הביעה כוונה פוליטית להעביר את החוק והסמכות שלה לבקעת הירדן, החלו מדינות ערב המתונות, בהובלת איחוד האמירויות, לנוע לעבר הסכמי אברהם. ויתור כוונותיה של ישראל הפך למנוף לדיפלומטיה. - ייתכן שזהו גם המפתח כיום. אולי זה הקלף היחיד שעוד נותר לישראל לשחק בו.
ומה באשר למדינות אחרות? כאן הפוטנציאל לא ממומש. רבות מהן ממשיכות להיגרר אחרי עמדות העולם הערבי והאסלאמי. במקום לנצל את הקשרים התרבותיים והאינטרסים המשותפים עם ישראל, הן שותקות בזירה הדיפלומטית. אם לפחות חלקן היו בוחרות לסייע, אפילו באופן סמלי, באמצעות הצבעות בעצרת הכללית, או תמיכה של המעצמות הקבועות גם במועצת הביטחון – הן היו משנות את מאזן הלגיטימציה של ישראל בעולם.
ולבסוף, גם אם תעבור ההכרה במדינה פלסטינית בעצרת, סיכויי הפלסטינים להקים מדינה אמיתית אפסיים. בהיעדר טריטוריה מוגדרת ויכולת ממשל מינימלית, שני תנאים הכרחיים להכרה במדינה לפי הדין הבינלאומי, הם לא יוכלו להתקבל כחברים מלאים באו"ם. סביר להניח שארה"ב תטיל וטו, והעולם יישאר עם הצהרה חסרת שיניים, שוב.
הגיע הזמן להפסיק עם ההתנצלויות האינסופיות וגישת "ההסברה" המבישה וחסרת ההשפעה. במקום זאת, על ישראל לנסח מסר תקיף, נבון ובלתי צפוי – כזה שיזכיר לעולם שלמשחק הדיפלומטי יש יותר מקלף אחד ויש גם זכויות בינלאומיות שישראל רשאית להפעיל אותן.
הכותב הוא עו"ד אלן בייקר, לשעבר שגריר ישראל בקנדה והיועץ המשפטי של משרד החוץ. כיום מנהל המכון לדיפלומטיה ציבורית במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון.
התרעות פיקוד העורף