כשעיתונאים, פרשנים או פוליטיקאים בוחרים פעמים רבות להשתמש במילים: "הרעבה", "הרעבה שיטתית" ו"השמדת אוכלוסייה", בהקשר של המצב ברצועה, זה לא תמיד נובע מטעות בתום לב, אלא ממניפולציה מודעת.
מה באמת קורה בעזה? כן, יש בעזה מצוקת מזון גם לנוכח הסיוע ההומניטרי שישראל מזרימה לרצועה תוך כדי מלחמה. וזה לב העניין, ישראל מעבירה סיוע הומניטרי תוך כדי מלחמה. זה לא מובן מאליו. בעלות הברית לא שלחו סיוע לאזרחי גרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה. הן ראו בהם שותפים לפשעים ולא קורבנות. רק אחרי הכניעה הגרמנית הועבר הסיוע, כחלק מתוכנית השיקום שלאחר המלחמה.
אז ממה נובעת המצוקה הקשה בעזה? חמאס לא רק מחזיק בחטופים שלנו, אלא גם משתלט על הסיוע המועבר; חמולות מקומיות חזקות בוזזות את המשלוחים, ועזתים שאינם משתייכים לחמולה לא מצליחים להשיג מזון; לחימה עיקשת במוקדי טרור הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית; מגבלות שישראל חייבת להפעיל כדי לא לאפשר התחמשות מחדש של חמאס.
אולי זה נשמע כהתפלפלות לשונית, אך השאלה "מהו רעב?" אינה סתמית. יש הבדל מהותי בין מצוקת מזון חמורה לבין רעב, ובוודאי בין רעב לבין הרעבה מכוונת.
דוח IPC, Integrated Food Security Phase Classification – מדד בינלאומי לבחינת ביטחון תזונתי - קבע השבוע כי ב־81% ממשקי הבית בעזה קיימת צריכת מזון נמוכה מאוד, וב־24% ממשקי הבית קיים רעב חמור. אבל בואו נתבונן בהיקפי הסיוע ההומניטרי הישראלי מאז 19 במאי. נכון לשעת כתיבת שורות אלו, ביום רביעי, הוא כולל כ־5,000 משאיות סיוע ועליהן מזון לתינוקות, מזון, קמח למאפיות וציוד רפואי.
מיום שבת התווספו עוד 440 משאיות סיוע, עשרות משטחי סיוע שהוצנחו לרצועה, ו־600 משאיות שממתינות להיכנס במעברי כרם שלום וזיקים. בנוסף, נפתחו מסדרונות הומניטריים למעבר בטוח של שיירות האו"ם וארגוני הסיוע לצורך הכנסת מזון ותרופות, ונקבעו הפוגות הומניטריות במרחבים עם ריכוזי אוכלוסייה.
רצוי להתבסס על הנתונים הללו עוד לפני שמשקללים את תמונות הפייק המופצות, כמו זו של הילד "המורעב" מעזה, שהתברר כי הוא סובל מתסמונת גנטית. נכון, לא הכל מגיע לאוכלוסייה בשל ביזה חמולתית וחמאסית, אבל גם אם מאמינים לנתונים הקשים באדיבות האו"ם – זו לא הרעבה.
למה בכל זאת הכותרות בתקשורת העולמית זועקות "הרעבה"? כי זה מאפשר לבנות נרטיב אנטי־ישראלי אפקטיבי, ואותו, למרבה הצער, מאמצים בהצלחה לא רק כלי תקשורת זרים – אלא גם בישראל. לעיתים זה נעשה מתוך אי־הבנה אמיתית, זעזוע רגשי מובן נוכח תמונות קשות של ילדים ונשים מתחננים למזון, אבל לעיתים קרובות בשל חוסר הבנה, שימוש פוליטי ציני, או התעלמות מכוונת מהמשמעויות המשפטיות החמורות של השימוש במונחים שבהם הם בוחרים.
כשארגונים אנטי־ישראליים משתמשים בביטויים כמו "הרעבה מכוונת כנשק מלחמתי", הם לא רק פוגעים בתדמית הבינלאומית של ישראל, הם גם מכשירים את הקרקע להליכים פלילים אפשריים בהאג. כשפוליטיקאים, עיתונאים ואנשי ציבור בישראל חוזרים ומהדהדים את אותם ניסוחים, גם אם בתום לב, הם מספקים להם את הדלק לעלילת דם חדשה נגד ישראל.
ובכל זאת, לאחר פרסום הדוח, אף אחד לא האשים את הממשלה בהרעבה שיטתית של אזרחיה. גם לא העיתונאים הכי ביקורתיים, גם לא האופוזיציה. בעקבות פרסום הנתונים לא נרשם מרתון הופעות התרמה עבור הילדים הרעבים כמו זה המתוכנן להתקיים בשני הבא למען עזה. גם לא מכתב של חמישה מנשיאי האוניברסיטאות בישראל, שקוראים כעת לראש הממשלה "לפתור את בעיית הרעב הנורא השורר בעזה".
יש בינינו מי שאינם מסתפקים בהתרעה על רעב ברצועה, ואינם מתביישים לטעון כי ישראל מרעיבה את האזרחים שם. מאמר בעיתון "הארץ" מיום ראשון האחרון קבע כי "ממשלת ישראל אשמה בפשע ההרעבה של עזה". יו"ר חד"ש־תע"ל, ח"כ איימן עודה, טען כבר בשנה שעברה ש"מה שהצבא עושה שם זה רצח, זה טבח – הרעבה של ילדים". והכל בלי עובדות, בלי בסיס. רק רטוריקה שמשרתת את הנרטיב החמאסי ותורמת לקביעה שישראל מבצעת פשע מלחמה.
ישראל לא מרעיבה את עזה. ישראל נמצאת במלחמה קשה מול ארגון טרור אכזרי שמחזיק בחטופינו, מרעיב אותם בשיטתיות, פועל מתוך אוכלוסייה אזרחית ושודד את הסיוע שישראל וארגוני סיוע בעולם מעבירים לאזרחים. ישראל מתאמצת וחייבת לעשות מאמץ להקל על אזרחים חפים מפשע, אבל היא בשום אופן (ומדהים שצריך לומר זאת) לא מנהלת מדיניות של הרעבה מכוונת.
כל דיון רציני במצוקת המזון בעזה חייב להתחיל ולהסתיים בעובדה שחמאס אשם במצב ברצועה. תלמדו מדונלד טראמפ, שבניגוד לבנימין נתניהו אומנם אמר שיש רעב בעזה, אבל מקפיד תמיד להזכיר למי ששכחו, שחמאס חטף ורצח ישראלים, חמאס החריב את עזה, חמאס אשם.
המילים שבהן אנו בוחרים להשתמש בבואנו לתאר את המצב ברצועה אינן רק מילים, הן חומר גלם להחלטות מדיניות נגד ישראל – והמחיר אינו רק תדמיתי, אלא אסטרטגי. כל עיוות המושגים שמתייג את ישראל כמדינה שפוגעת בבני אדם במכוון, מחזק את חמאס ואת קמפיין הדה־לגיטימציה שנבנה בשקדנות על ידי גורמים עוינים. הדיון על מצוקת המזון בעזה חייב להיות כן, מוסרי, מדויק וזהיר. כשהשפה מתעוותת – גם המציאות מתעוותת.
התרעות פיקוד העורף