בסרט ילדותי "קרטה קיד" היה ברור מי הטוב ומי הרע. דניאל לרוסו, הילד הרזה והביישן שהגיע עם אמו לשכונת עוני בלוס אנג'לס, הפך מיד לקורבן בריונות מצד קבוצת נערים ובראשם ג'וני לורנס הבלונדיני – בן עשירים, אכזרי ויהיר. כמה הזדהיתי עם דניאל, כמה כאבתי את כאביו – וכמה שמחתי כשהצליח לנצח את ג'וני בגמר אליפות הקרטה. צדק פואטי – פשוט, ברור, מנחם.
שלושה עשורים חלפו, ואז הגיעה "קוברה קאי". סדרת הספין־אוף בנטפליקס הפכה את העלילה על פיה: הסיפור מסופר הפעם מנקודת מבטו של ג'וני. והפתעה – מסתבר שלא היה ילד מפונק, אלא בן לאם קשת יום, עם אב חורג מתעלל וילדות לא פשוטה.
פתאום, מנקודת המבט החדשה, גם דניאל לרוסו נראה אחרת – אולי פחות שה תמים, אולי קצת מתגרה, אולי אפילו לא בדיוק הקורבן שחשבנו שהוא. מה שנראה פעם כמאבק ברור בין טוב לרע, מקבל לפתע עומק, קונפליקט, גוונים. חיים.
עובדות? עובדה שישראל הותקפה ראשונה. עובדה שחמאס מחזיק עדיין עשרות חטופים. עובדה שצה"ל מזהיר אזרחים לפני תקיפות ומנסה לפעול בכללי מוסר מחמירים שאין להם אח ורע. עובדה שישראל מכניסה לעזה מדי שבוע מאות משאיות של מזון ואספקה.
אבל כשיש סיפור מוכן מראש – לעובדות יש נטייה להיטשטש. וזה לא קורה רק מעבר לים. גם כאן, בתוך ישראל, מצוירת בשנים האחרונות תמונה פשוטה מדי, בינארית, חדה מדי.
אולי, כמו ב"קוברה קאי", נפלנו גם אנחנו לפח של סיפור חד־צדדי מדי, נוח מדי, שטוח מדי? כי הלקח במעבר מ"קרטה קיד" ל"קוברה קאי" הוא שאין באמת סיפור אחד. אין אמת אחת. אין טוב מוחלט ורע מוחלט. יש רק נקודות מבט, נרטיבים ודמויות שמבקשות שיבינו אותן קצת מעבר לתסריט הראשוני שכתבנו להן.
התרעות פיקוד העורף