בשנת 1967, זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, דה גול, שהיה עד אז תומך נלהב של ישראל, הכריז על אמברגו נשק חד־צדדי נגד המדינה היהודית, ואף הגדיר את היהודים כ"עם אליטיסטי ובוטה" – ניסוח שלא היה מבייש את האנטישמיות של המאה ה־19. מאז, המדיניות הצרפתית שינתה את פניה. לא עוד תמיכה בעם שקם מהאפר, אלא חיבוק לא מוסווה לעולם הערבי ולסוגיות פלסטיניות, גם במחיר של הכחשת טרור, עיוות מוסרי ושיתוף פעולה עקיף עם אויבי המערב.
הדפוס הזה נמשך מאז ועד היום. תחת סיסמאות של "פיוס" ו"דיאלוג בין עמים", מהדקת צרפת קשר עם ארגוני טרור אסלאמיים, כשהיא מאפשרת להם לפעול בגלוי, הן בדיפלומטיה והן ברחובות פריז. מקרון, שכביכול נלחם באנטישמיות, מתיר לחמאס לשדר תעמולה באוניברסיטאות, מעניק במה לאנשי רוח הקוראים לחרם על ישראל, ומשתף פעולה עם קואליציות אסלאמיסטיות שחודרות לעומק מוסדות החינוך, המשפט והביטחון הצרפתיים.
לאחר מתקפת 7 באוקטובר, צרפת שוב בחרה לעמוד בצד הלא נכון של ההיסטוריה. במקום להפגין סולידריות בלתי מתפשרת עם מדינה דמוקרטית שנפגעה מהטבח החמור בתולדותיה, בחר מקרון לדרוש "הפסקת אש מיידית" – בלי להזכיר כלל את גורלם של בני הערובה, את הזוועות של חמאס, או את ההקשרים הגלובליים של האסלאם הקיצוני. במקביל, צרפת שומרת על ערוצי תקשורת פתוחים עם נציגי חמאס.
שקט מדומה
באותה פגישה בקטאר אמר בכיר המודיעין הצרפתי כי "אני שמח על הפגישה הזו, ואני מגיע אליה לאחר אישורו של הנשיא מקרון. אנחנו לא רוצים לדבר רק עם הרשות הפלסטינית, אלא גם איתכם. אנו הצרפתים קרובים מבחינה היסטורית למאבק הפלסטיני". באותו מסמך, אגב, אין כל אזכור לכך שהצרפתים מלינים על האמירות הברורות בדבר רצון חמאס להשמיד את ישראל.
וזה לא מסתכם רק בפוליטיקה. החברה הצרפתית עצמה נמצאת בקריסה מוסרית. הקהילה היהודית – אחת העתיקות והמשגשגות באירופה – נאלצת לחיות בפחד מתמיד. זהותם של ילדים יהודים מוסתרת בבתי ספר ציבוריים, כיפות מוסתרות, ובתי כנסת מאובטחים סביב השעון.
אלפי משפחות יהודיות עוזבות מדי שנה – לא מתוך אידיאולוגיה ציונית, אלא כפליטים של שנאה, בשנת 2023 לבדה דווח בצרפת על יותר מ־1,500 מקרי תקיפה פיזיים על רקע אנטישמי, רובם במרכזי ערים, לא באזורים נידחים.
מאחורי הקלעים שולטת בצרפת אשליה – שברית עם האסלאם הקיצוני תבטיח שקט ואת מניעת ההתלקחות הפנימית. מקרון, כמו רבים לפניו, מנסה לרצות את הרדיקלים בתקווה להשקיט את הזעם ברחובות פריז, מרסיי וטולוז. אך המחיר כבר שולם. היהודים הפכו לשעיר לעזאזל, ישראל לדמון, והעולם הערבי לשותף מועדף. כל זאת בשם "שלום", שבעצם מסמן את קץ התרבות החופשית בצרפת.
המבנה הפוליטי הצרפתי מאפשר לאנטישמיות המוסדית להתקיים בכסות של דמוקרטיה. תחת מעטפת של זכויות אדם, הופכת ההגנה על חופש הביטוי לכלי להגנה על ההסתה. מקרון לא מגנה את המופעים האנטישמיים בקמפוסים, אינו מגביל את מימון הארגונים המזוהים עם האחים המוסלמים, ולא מעז לקרוא לילד בשמו – השריעה פושטת על פריז, לא השוויון.
מהודהד כאן לקח ישן. בכל פעם שצרפת בגדה בישראל, היא שילמה על כך מחיר כבד – מטרור פנימי ועד קריסת ערכי הרפובליקה. מקרון יכול לבחור אחרת, הוא יכול לעמוד עם ולצד הדמוקרטיות, או להיזכר בהיסטוריה כעוד בוגד שממשיך את שושלת דה גול, שהפכה את יהדות צרפת לקורבן פוליטי.
התרעות פיקוד העורף