היום, בעודי צופה בפאנל של סקיי ניוז בערבית על ההצעות של טראמפ ונתניהו לתושבי עזה, פנתה אלי אשתי מבולבלת מהתוכניות השונות הנדונות. הסתכלתי עליה ואמרתי בפשטות, "תחשבי על ארמי".
ארמי, אמא בת 40 מהפיליפינים, עובדת בביתי בכורדיסתאן-עיראק כעוזרת בית. כשהיא ממשיכה בשגרת יומה, אני תופס את עצמי לעתים קרובות מתבונן בה – ידיה עסוקות במטלות, אבל ראשה בבירור במקום אחר. היא חושבת על שתי בנותיה, בנה ובעלה בבית. כולם מחכים שארמי תשלח את הדולרים הבודדים שהיא מרוויחה מניקיון בית במרחק 8,000 ק"מ מהעיירה שלה, בחברה כל כך שונה משלה, שונה בשפה, בדת ובתרבות.
ארמי אמרה לי פעם ששלושים דולר לחודש מספיקים כדי להרשות לעצמה דירה צנועה, אבל להרוויח את הסכום הזה במדינה שלה זה כמעט בלתי אפשרי. כשהיא מסתובבת סביבי וסביב אשתי, אני מרגיש עצב עמוק עליה, ולעתים קרובות אני אומר לאשתי להסתכל עליה, לראות אותה באמת. היא מגיעה מאזור בעולם המוקף בדרום קוריאה, יפן, מלזיה, סינגפור וסין. האם אי פעם ראיתם אמא בת 40 מהמדינות הללו נוסעת מרחק כה עצום רק כדי להרוויח כמה דולרים כדי להאכיל את משפחתה? למה היא כאן? מדוע אמהות סיניות, סינגפוריות, דרום-קוריאניות אינן עושות זאת?
המדינות השכנות הללו חולקות עם הפיליפינים מצב דומה של משאבי טבע: ללא נפט, ללא גז - אך הנסיבות שלהן שונות בתכלית. ההבדל טמון במנהיגות. מנהיגיהן נתנו עדיפות לפיתוח ולהזדמנויות; מנהיגיה-שלה לא. זה עד כדי כך פשוט. יש פתגם כורדי: "אם אוכלי נבלות מנהיגים קבוצה, ברור שהם יגיעו למזבלה".
מניסיוני המקצועי בהנדסה, למדתי שהצלחה נמדדת על ידי "מדדים של ביצועי-מפתח" Key Performance Indicators (KPIs). . עבור פוליטיקאים ומנהיגים, ה-KPI האולטימטיבי הוא איכות החיים של אנשיהם. כשם שחייה של ארמי משקפים את כישלונות ההנהגה בארצה, כך תושבי עזה סובלים מהבחירות שלהם-עצמם. הבו-נא ונבחן את מדדי ה-KPI של מנהיגים כמו יחיא סינוואר ואיסמעיל הנייה מחמאס, וחסן נסראללה מחיזבאללה. מה הם הביאו לבני עמם?
האם זה באמת מכובד או אמיץ או מועיל לפגוע באזרחים במכוניותיהם כשהם ממתינים בצמתים, לחטוף קשישות מבתיהן או להפוך מפגשי מוזיקה של נוער לזירות של כאוס? מה הייתה המטרה? מה הם קיוו להשיג באמצעות פעולות אלה? האם הם שקלו את ההשלכות של הבחירות שלהם? התוצאה ברורה באופן טרגי: הם הציתו קטסטרופה באזור. האם הם באמת האמינו שהעם הישראלי – ללא קשר לממשלתו – יצפה באופן פסיבי בילדיו ויקיריהם מוחזקים בשבי בעזה? ההיסטוריה מלמדת שכל הורה שילדו נחטף יעשה כל מאמץ, אפילו הרסני, כדי להחזירו הביתה.
כעת, לאחר חודשים רבים של מלחמה, ההרס מזעזע: 64,000 בני אדם נהרגו על-פי הדיווחים משני הצדדים – אזרחים ולוחמים כאחד – ועזה נותרה הרוסה ובלתי ראויה למגורים. מדינות מוסלמיות וערביות הגיעו ללא תוכניות קונקרטיות לתמוך בתושבי עזה. טורקיה מתכוננת להבטיח חוזי שיקום אם מדינות ערב יספקו מימון – כספים שאפילו לא נמצאים על שולחן הדיון. כאשר מנהיגים כמו דונלד טראמפ או בנימין נתניהו מציעים פתרונות, מדינות ערביות ומוסלמיות מגיבות בזעם, אך אינן מציעות חלופות מעשיות. האם אלה מעשיהם של אלה המסוגלים באמת להנהיג מדינות? האם הם ישאירו את העזתים בלימבו לדור נוסף?
מנהיגות חשובה. ההשלכות של מנהיגות גרועה כתובות בחיים שנהרסו ובעתיד שאבד.
התרעות פיקוד העורף