נישאת על גל הפשיזם: לישראל יש חלק משמעותי בזוועה המתרחשת בעזה

בעולם הפרסום קיימת תפיסה מוכחת, שלפיה פרסום איכותי אינו יכול למכור מוצר גרוע, ודאי לא לאורך זמן. באותו אופן בדיוק, הסברה טובה – שרבים מתוסכלים מהיעדרה – אינה מסוגלת למכור את מעשיה של ישראל בעזה. הבעיה אינה בהצגת הדברים, בשיווק, בתדמית – אלא בהרג, בהרס, בכיבוש, בגירוש, ברעב, ומעל הכל, בקונספציה. שוב קונספציה: ממש כמו זו שלפני 7 באוקטובר, אם כי שונה, ועדיין, הרסנית בדרכה.

מלחמת עזה, שראשיתה התקפה לצורך הגנה, נעשתה חיש קל מלחמת נקם אכזרית. היא נישאת על גל הפשיזם שדוחף את הממשלה, וכמובן, על האינטרסים האישי והפוליטי של העומד בראשה. שהרי מכונת המלחמות מתוצרת ממשלת נתניהו היא, כידוע, הכלי היעיל ביותר, ואולי היחיד, להרחקת בחירות, לדחיית ועדת חקירה ולמסמוס משפט. במובן זה, ראש הממשלה צודק: מלחמותיו אכן מסירות, ולו זמנית, איום קיומי.

אלא שלמרבה הצער, כפי שיודע היטב מי שטיפח בין הישגיו את יוקר המחיה – אין דבר שאין לו מחיר. והמחיר כאן הוא חייהם של מאות חיילים ושל עשרות חטופים, הוא גופם של הנכים ונפשם של הפוסט־טראומטיים, הוא פרנסתם של המונים ובתיהם של אחרים ועוד ועוד. ועל הדרך, אגבית, המחיר הוא גם עשרות אלפי תושבים הרוגים ברצועה, ומי־יודע־כמה מתייסרים ברעב ובחולי.

בעבר, כך אומרים, צבא ההגנה לישראל השתדל לצמצם את מספרם של חללי ההפצצות האזרחיים. כיום, כך נראה, הוא מצליח בכך פחות. ובעניין הרעב, ההתנערות המוחלטת מאחריות מתנגשת חזיתית בהפסקה המוצהרת של הכנסת משאיות הסיוע לרצועה בתחילת מרץ, שלא לדבר על דבריהם המפורשים של שרים וח”כים, קציני “תוכנית האלופים” והוגי דעות נוספים.

הקונספציה להלן, שיונקת מאידיאל העליונות היהודית ונושאת עיניים – מודעוֹת יותר או פחות – אל חזון משיחי, מוכיחה את עקביותה המעשית גם בגדה המערבית. שם הולך ומקבל חיים רעיון הסיפוח, תוך ביצוע צעדי טיהור אתני קטנים, גם אם לא רשמיים, באמצעות כנופיות גזע יהודיות.

את כל אלה אין באמת אפשרות להסתיר, אף שייאמר לזכותנו – בהחלט מנסים: מכחישים ומיתממים, לא מכניסים עיתונאים זרים לעזה, ובוודאי לא חושפים מיוזמתנו עובדות, מראות ונתונים. חמאס הוא אכן ארגון טרור פונדמנטליסטי, רצחני ומתועב, שגם נוהג לשקר ולהפיץ תעמולה כוזבת (בזאת, יש להודות, הוא לא לבד). ועם זאת, לישראל יש חלק משמעותי בזוועה. רק נוח לה, כדרכה, להתבצר בצדקתה הנרדפת־תמיד ולרחוץ בניקיון כפיה.

מה לנו כי נלין על העולם, כשרוב ברור בתוכנו, הישראלים, תומך על פי הסקרים בסיום המלחמה ולא מאמין להסבריו של ראש הממשלה. בינתיים מתברר שלא רק כשמדובר בצדיקים – גם מלאכתם של טיפשים ואטומים נעשית לפעמים בידי אחרים. זרם ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית עשוי בסופו של דבר – גם אם לא בתנאים המועדפים על ידינו, ובאשמתנו – להוציא מתוק מעז.