דווקא עכשיו, כשהכותרות מתחלפות, חשוב לעצור ולשאול לא רק מה קורה בעזה, אלא מה נלמד שם. כי כל עוד חמאס מחזיק בילדים ובחינוך ככלי נשק, המאבק האמיתי לא נמצא רק בשדה הקרב, אלא בתודעה.
כמי שעסקה לאורך שנים במדיניות חינוך ופיתוח וניהול מערכות ציבוריות, אני מבקשת להניח כאן אמת שחייבת להיאמר – חינוך איננו רק מנוף חברתי. הוא מנגנון ביטחוני. המאבק בחמאס לא נגמר בזירה הצבאית. הוא מתחיל בתודעה של הילד הבא.
מאחורי השפה הדיפלומטית מסתתר שיקול גאופוליטי קר, שמעדיף לשמר שליטה באמצעות פחד, הסתה ודיכוי במקום לחתור באמת ליציבות אזורית.
הם לא רק יורים מתוך בתי ספר. הם מלמדים מתוכם שנאה חמושה. הם לא רק אונסים נשים ושוחטים ילדים, ילדות, נערים ונערות. הם, בשם מלחמת דת קיצונית, סבורים שזו הדרך וזו גבורה. מנהיגות שאוחזת בחיים של חטופים ביד אחת ובמצלמה ביד השנייה לא מחפשת פתרון. היא מחפשת שליטה על תודעה.
אבל נדמה שהעולם כבר לא מזדעזע. לא באמת. לא מהירי מתוך בתי חולים, לא מהשימוש בתינוקות כמגן אנושי. אולי כי הוא מעדיף לא להביט עד הסוף. כי להביט באמת פירושו להודות בכך שיש מדינות שבוחרות לאחוז בעבר רעיל, באידיאולוגיה שמקדשת שליטה, בורות ודיכוי, רק כדי לא להתמודד עם העתיד. וזה בדיוק העניין.
מי שמפחד לשחרר את מה שמוכר, גם כשהוא הרסני, בוחר להנציח את הסבל. ומי שנמנע מלהכריע את הנהגת חמאס לא מקדם שלום. הוא פשוט מאריך את המלחמה הבאה. העולם החופשי חייב להבין: הפתרון לא יגיע רק מחימוש או גינויים. הוא יגיע מהפסקת החיבוק למדינות שמגינות על הנהגת הטרור, מהפסקת מימון ההסתה ומהובלת תוכנית שיקום אזורית לעזה ,לא רק פיזית, אלא גם תודעתית.
התרעות פיקוד העורף