בשעה שהעולם עסוק בדיונים על הפסקות אש, לחצים בין לאומיים והסכמות בין מדינות, השאלה האמיתית כמעט נעלמת מהשיח: איך מונעים את המלחמה הבאה? דווקא עכשיו, כשהכותרות מתחלפות, חשוב לעצור ולשאול לא רק מה קורה בעזה, אלא מה נלמד שם. כי כל עוד חמאס מחזיק בילדים ובחינוך ככלי נשק, המאבק האמיתי לא נמצא רק בשדה הקרב, אלא בתודעה.
זו צביעות מסוכנת של ממשלות שמתיימרות לשמש כמתווכות, ובאותה נשימה הן מעניקות חסות לאנשים שמחזיקים באידאולוגיה גזענית, אנטי-יהודית ואנטי-אנושית. מאחורי השפה הדיפלומטית מסתתר שיקול גאופוליטי קר, שמעדיף לשמר שליטה באמצעות פחד, הסתה ודיכוי, במקום לחתור באמת ליציבות אזורית.
בחמאס לא רק יורים מתוך בתי ספר. הם מלמדים שם שנאה חמושה. הם לא רק אונסים נשים ושוחטים ילדים, ילדות, נערים ונערות. הם, בשם מלחמת דת קיצונית, סבורים שזו הדרך וזו גבורה. מנהיגות שאוחזת בחיים של חטופים ביד אחת ובמצלמה ביד השנייה אינה מחפשת פתרון. היא מחפשת שליטה על תודעה.
אבל נדמה שהעולם כבר אינו מזדעזע. לא באמת. לא מהירי מתוך בתי חולים, לא מהשימוש בתינוקות כמגן אנושי. אולי כי הוא מעדיף לא להביט עד הסוף. כי להביט באמת פירושו להודות בכך שיש מדינות שבוחרות לאחוז בעבר רעיל, באידאולוגיה שמקדשת שליטה, בורות ודיכוי, רק כדי לא להתמודד עם העתיד.
שיקום אמיתי מתחיל בחינוך, ובעיקר בגיל הרך, שם מתעצבת התודעה. אם לא ניכנס לשם עם אמת, מישהו אחר ייכנס לשם עם שנאה. זו לא רק מלחמה על ביטחון, זו מלחמה על תודעה. ומי שרוצה עתיד של תקווה, לא יכול להרשות לעצמו להפקיר את הזירה הזאת.
התרעות פיקוד העורף