מאז תום מלחמת העולם השנייה נהנה העולם מסדר שנבנה על חורבות הקונפליקט הקטלני בתולדות האנושות. ארה"ב הפכה למעצמה הבכירה; מערכות בינלאומיות כמו האו"ם, נאט"ו, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית התבססו; ודוקטרינות של חירות, דמוקרטיה וסחר חופשי הובילו את הכלכלה הגלובלית לשגשוג חסר תקדים. אבל משהו השתנה.
בשנים האחרונות, ובעיקר מאז תחילת העשור השלישי של המאה ה־21, יותר ויותר סימנים מעידים על כך שהסדר הישן מתערער, וייתכן שאנו עומדים על סיפה של תקופה חדשה, מקוטבת ולעיתים כאוטית.
אירופה מתמודדת עם משברים פנימיים, הגירה המונית, קיטוב פוליטי, כלכלה מתנדנדת והתרופפות רעיונית. תנועות פופוליסטיות מאיימות לפרק את האיחוד האירופי מבפנים, והמדינות החזקות באיחוד – ובראשן גרמניה וצרפת – אינן מצליחות להוביל קו אחיד בזירה הבינלאומית.
הציר המסתמן החדש מאיים על העולם החופשי. סין, רוסיה, איראן וקוריאה הצפונית אינן מקבלות עוד את ההגמוניה המערבית, ומהוות ציר רב־עוצמה של אתגר כלכלי וצבאי מול המערב. סין חותרת לשבור את ההגמוניה הדולרית דרך יוזמת "דרך המשי החדשה", ובאמצעותה היא רוכשת השפעה באפריקה, באסיה ואפילו בדרום אמריקה.
הטכנולוגיה הסינית – כמו גם שליטתה הכמעט בלעדית בשרשראות אספקה קריטיות של מתכות חשובות כמו גרמניום, המשמשות בעיקר טכנולוגיות צבאיות – מעניקות לה יתרון חסר תקדים.
רוסיה, מצידה, חזרה לשאיפות אימפריאליסטיות גלויות עם פלישתה לאוקראינה. למרות הבידוד היחסי מהמערב והנזק בדעת הקהל העולמית, העמיקה מוסקבה את קשריה עם סין וטהרן.
איראן, למרות המכות הקשות שחטפה, ותוך התעלמות מופגנת מהמערב, ממשיכה לנסות לפרוס את זרועותיה דרך ארגוני הטרור – חיזבאללה, החות'ים, המיליציות בעיראק והג'יהאד האסלאמי – המהווים את עמוד השדרה של מאזן האימה במזרח התיכון. במקביל, הפכה קוריאה הצפונית למעבדת ניסויים טכנולוגיים בתחום שיגורי טילים גרעיניים.
פירוק עצמי
במהלך מלחמת העולם השנייה התאחד העולם כדי להילחם בסכנת הנאציזם הגרמני. כיום העולם נע לכיוון שונה. אין עוד מעצמה אחת שמכתיבה סדר עולמי, ואין הסכמה אוניברסלית של ערכים משותפים. כל מדינה פועלת לקידום האינטרסים שלה, לעיתים תוך קידוש האידיאולוגיה שלה גם במחיר חיכוך צבאי.
במזרח התיכון, סעודיה מתקרבת לסין. טורקיה, חברה בנאט"ו, משתפת פעולה עם מוסקבה ואיראן, ובו בזמן מוכרת נשק לאוקראינה. אפריקה נקרעת בין השפעת צרפת שהתפוררה לבין חיבוק מצד רוסיה, איראן וסין. האחרונה מנסה להרחיב את השפעתה במקומות נוספים, ומשקיעה סכומי עתק במדינות בפסיפיק, ובין לבין הודו מנסה לתמרן בין רוסיה לארה"ב.
במערב מתרחש תהליך של פירוק עצמי, ביקורת פנימית חריפה על עקרונות היסוד של הדמוקרטיה, התקפות על חופש הביטוי, קיטוב בין זהויות מגדריות, גזעיות ודתיות, ותנועות אנטי־קולוניאליות המערערות על עצם הלגיטימיות של התרבות המערבית. התוצאה היא מערב המתקשה להגן על ערכיו. כיצד תוכל ארה"ב לעמוד מול תעמולה רוסית או סינית, אם האוניברסיטאות שלה עצמן מהדהדות מסרים של שנאה עצמית?
במרכז הסערה נמצאת גם ישראל. הברית הקלאסית עם ארה"ב, אירופה ויהדות העולם נשחקת. התמיכה הגורפת של הציבור האמריקאי בישראל כבר איננה מובנת מאליה. דעת הקהל העולמית הפכפכה – וישראל נדרשת לתמרן בין מחויבותה לערכים מערביים לבין מציאות אזורית עוינת.
בפני ישראל – במזרח תיכון מוסלמי שמיעוטו רדיקלי – ניצב אתגר משמעותי. היא עדיין תלויה בסדר העולמי הישן, אבל נדרשת להכין את עצמה לעולם שבו ייתכן שלא יהיה מי שיגבה אותה. לא באו"ם, לא בבית הלבן, ולא ברחובות פריז או לונדון.
העולם צועד לעבר סדר חדש שבו הבריתות, האינטרסים הכלכליים, והכוחות הלא־מערביים מכתיבים את הקצב. במצב כזה נדרשת גמישות אסטרטגית, עוצמה צבאית ועוצמה מוסרית. הסדר העולמי החדש יהיה שונה. היכולת של מדינות לשרוד, לשגשג ולהשפיע תהיה שמורה למי שיידע כיצד לפעול בתבונה מול התמורות שעלולות לטלטל את העולם הישן לבלי הכר.
התרעות פיקוד העורף