המגמה שהחלה להסתמן לאחרונה, שעל פיה ישראל - בתיאום עם ארה"ב - נוטשת את התעקשותה על הסכם בשלבים, שבו ישוחררו בשלב הראשון כמחצית החטופים החיים וכמחצית החללים, התקבלה בתקשורת הישראלית בתופים ובמחולות. אך לא בלי חיפוש קדחתני, במקביל, אחר אמירה שלילית שתרכך את המצהלות. מעין תוסף שיישמע מקנטר ועוקצני מספיק, על משקל האמירה "טוב מאוחר מאשר לעולם לא".
אלא שהאמת היא שבכלל לא ברור שהחגיגה עצמה מוצדקת. ייתכן שהימים הבאים ילמדו אותנו שאיבדנו הזדמנות בלתי חוזרת להציל בוודאות מחצית מהחטופים החיים. ייתכן מאוד שבנימין נתניהו יתגלה כמי שהיה האיש השפוי על הטיטניק, המונע מעדת המטורפים סביבו לשרוף את סירות ההצלה כי הן מספיקות רק למחצית נוסעי האונייה. ייתכן שיתברר כי בניגוד לרפש שהוטח בו, ראה נתניהו בעסקת השלבים חלון בלתי חוזר להצלת עשרה חטופים נוספים, לפי המתכון לחילוץ מרבית החטופים שחולצו עד כה.
לו תקשורת "הזרם המרכזי" שלנו הייתה מסתפקת בהמצאת מצגי שווא, ניחא. אבל הבעיה היא שהתקשורת, במהלך הדהודי התזה, שוכחת כיצד זו באה לעולם, ומשתכנעת בנכונותה. היא זוכה גם לתמיכת מצעד הפרשנים בפרוטה המקרינים רצינות מלומדת, בעודם מחרטטים הגיגים מופרכים. וכך, בהדרגה, שוקעת התקשורת לאמונה שלמה בקשקושים שהמציאה בעצמה זה לא מכבר. ממש תורת משה מסיני.
וכך מהדהדים הערוצים שרוממות הממלכתיות לא משה מגרונם, קמפיין שקרי השלוף מהשרוול ומחבר בין העכשוויסטים הרואים בו קרדום לחפור בו תחת הממשלה, לבין העכשוויסטים הכמהים לשחרור יקיריהם. בעייתו העיקרית של הקמפיין היא שתחינתם הזועקת של קרובי החטופים אינה נוגעת לליבם של מרצחי חמאס. להפך, היא כשמן בעצמותיהם. בפועל, כל השתלחות בממשלה, כל הפגנה, כל שלט שעליו כתוב "עכשיו!" - מעודדים את חמאס להקשות עורף ולא להתפשר.
הרי כל מי שעיניו בראשו ואינו נגוע באנטישמיות לטנטית או בדחף לאו בר כיבוש להפיל את נתניהו, רואה בחמאס, ובו בלבד, כסרבן ההסכם. אבל מצד שני נתניהו הוא מטרה נוחה, שבקלות ניתן להדביק לה את אשמת טרפוד ההסכם בשל רצון להמשיך במלחמה ממניעים זרים. וזאת, כמובן, ללא שמץ ראיה תומכת. שהרי אין חולק על עצם קיומם של שיקולים פוליטיים קואליציוניים.
לכן בעייתית מאוד הדרישה ממנהיג להוכיח ששיקולים קואליציוניים אינם המניע להחלטה זו או אחרת. קל וחומר כשמדובר בהאשמות בדבר שיקולים אישיים הקשורים למשפט. אמירות שלולא כוונו לנתניהו, היו נתקלות בביקורת מקיר לקיר ומטופלות בחומרה הראויה לאמירות דיבתיות ללא ראיה קבילה מאחוריהן, כלפי כל אדם, אפילו אם הוא במקרה ראש הממשלה.
בעולם האמיתי, מחוץ לבועת נווה אילן, לא רק שאין למוציאי דיבתו של נתניהו שמץ של ראיה למניעים פסולים, אלא שכל הראיות מצביעות על ההפך.
במילים אחרות, בניגוד חריף לתמונה המוצגת בתקשורת, המברכת את נתניהו על ההחלטה של ישראל לנהל מול חמאס מו"מ של הכל בפעימה אחת, מדובר בהחלטה מסוכנת, שלידתה באילוצים פוליטיים פנימיים וחיצוניים. ייתכן שיש בהחלטה זו ויתור על הסיכוי להציל עשרה חטופים חיים מעזה לפני כניסה לשיח - שבהיעדר נס יוביל לעימות צבאי המסכן חטופים שבשבי.
ללמוד מהטוב ביותר
מכאן מעבר חד לתפקידה ולתפקודה של האופוזיציה הפוליטית ברגעי מבחן המעצבים פני אומה. בכל צומת של מפגש עם ההיסטוריה שוכנים סיכון וסיכוי זה לצד זה. מצבי מצוקה, שבהם כל האופציות בעייתיות, כמו נועדו להיות שעתה היפה של האופוזיציה.
בהסתכלות קדימה, ברור גם לאופוזיציה שמה שישראל יכולה להסכים לו רחוק מאוד מעמדת חמאס, השיכור מהצלחת קמפיין ההרעבה המתועב שהצליח לייצר בעזרת הכסף הקטארי. לאופוזיציה יש אפשרות לבחור בין שני מסלולי רווח פוליטי. האחד מניב רווחים קלים ומיידיים, אבל בשני סיכוי משמעותי לרווחים בטווח הבינוני והארוך.
אחר מעשה אמר רבין שלגיבוי של בגין היה משקל לא מבוטל בהחלטתו. מפי בגין הבין הציבור שמשמעות הגיבוי הייתה שותפות באחריות גם במקרה של כישלון. ההתנהלות המופתית הזו הייתה מרכיב בהחלטת הציבור להעניק לבגין אשראי שנה לאחר מכן, בבחירות 1977.
אלא שהאמת שלא הובלטה אז היא שבגין היה זכאי לאשראי גדול בהרבה. כי הגיבוי שנתן בגין לראש הממשלה היה רחב יותר, ובעיקר בדרגת קושי גדולה יותר עבור בגין. סיבת הדחקת "המרכיב הנוסף" בגיבוי הייתה ההצלחה המדהימה של מבצע החילוץ, אשר השכיחה את הרקע ואווירת הדכדוך ששררה בארץ ערב המבצע.
ערב הפעולה ההרואית באנטבה היה ברור לכל בר דעת שעל הפרק עומדת שבירת העיקרון המקודש של צה"ל (באותה עת), שניתן לשאת ולתת עם חוטפים, אך לבסוף לא משחררים מחבלים עם דם על הידיים, והמו"מ הוא הסחה לקראת פעולה צבאית נוסח סבנה. זו הסיבה שחוטפי מטוס אייר פראנס לא בחרו בנתב"ג או בשדה אירופי לנחיתה לצורך ניהול מו"מ. אפילו בלוב ביצעו תדלוק חפוז, והם מיהרו להמריא עד קמפלה, לחיקו החם והמרוחק של אידי אמין.
בשיחה עם בגין הציג רבין תמונה מלאה, חשף את השיקולים, האפשרויות ועמדות המומחים - שכמו התקשורת הסבירו שאין מנוס מעסקה. רבין חשף בפני בגין גם את האופציה הצבאית והמחיר הכבד שסביר שישולם בחיי חיילים וחטופים, גם אם תצליח.
תשובתו של בגין הייתה חדה וברורה: אתה הקברניט, האחריות עליך, ואני אגבה כל החלטה. כלומר, הוא העניק לרבין גיבוי ללא תנאי. לא רק גיבוי לפעולה הצבאית המוצעת, אלא גם אם רבין יחליט שאין מנוס משבירת העיקרון המקודש לטובת עסקה בחסותו של אידי אמין – הוא יקבל גיבוי, אפילו אם בגין היה מחליט אחרת לו ההחלטה הייתה בידיו.
ישראל נמצאת על פרשת דרכים עתירת סיכויים גדולים וסיכונים גדולים לא פחות. האם יצליח יאיר לפיד להתעלות לגודל השעה, לוותר על ההתחשבנויות שיכולות להעניק לו נקודות פוליטיות, להתנהג כמו בגין ברגעי האמת, ולתמוך בהכרעת מי שהאחריות מונחת על כתפיו?
התרעות פיקוד העורף