לפני 20 שנה, וכן בשנות שלטונו הרבות מאז, העדיף נתניהו שלא להכריע בסוגיית עזה. בימי המאבק בתוכנית ההתנתקות הוא דווקא ראה את המציאות כהווייתה והבין שהנסיגה החד־צדדית מייצרת “רוח גבית לטרור” כמאמר הרמטכ”ל דאז יעלון, ומחזקת את התמיכה בחמאס.
“הרצועה עוברת לבנוניזציה”, הזהיר נתניהו. “ככל שמתקרבת הנסיגה החד־צדדית, חמאס מתחזק. הוא בונה צבא וממשלה חלופיים לרשות הפלסטינית, והמשמעות היא שנעמוד לא רק בפני איום על אשקלון, אלא גם על תל אביב”. אבל תובנה זו, והצלחתו שלא ליפול בשבי הקונספציה ש”ההתנתקות טובה לישראל”, שאחזה אז ברוב קובעי המדיניות וראשי מערכת הביטחון, לא הביאו אותו לעשות את המעשה המתבקש: לפרוש מהממשלה ולהצטרף למחנה המתנגדים.
הדעה הרווחת באותם ימים, גם בתקשורת וגם בקרב מתנגדי ההתנתקות, הייתה ש”המפתחות בידיים של ביבי”, שהוא היחיד במערכת הפוליטית שיכול לעצור את רכבת ההתנתקות, ולכן מועצת יש”ע מיקדה בו את האסטרטגיה שלה. אבל נתניהו המשיך לשחק משחק כפול, לדבר נגד ולהצביע בעד.
בסופו של דבר ההתנתקות בוצעה, ונתניהו אכן נעשה ראש ממשלה, אבל הבעיה לא נפתרה. שרון לא הוציא את הערמונים מהאש, אלא רק הוסיף שמן למדורה, ההתנתקות התפוצצה לנו בפנים, כמו שהזהיר הימין, והפיצוץ התרחש על הראש של ביבי.
החלטת הקבינט התקבלה באיחור של כמעט שנתיים. יש לקוות שהפעם יצליח נתניהו לעמוד במבחן השעה ולתת גם את הפקודה לביצוע.
התרעות פיקוד העורף