הקופסה הכחולה ביטאה את הקשר שבין רבים בארצות הברית, ובעיקר בקהילה היהודית, למדינת ישראל. זה לא היה קשר נטול ביקורת, אך הביקורת נבעה תמיד ממקום של דאגה, שייכות ואהבה. שנים של כיבוש בגדה המערבית עוררו מחלוקות קשות, אבל המפלגה הדמוקרטית ויהדות ארצות הברית נשארו ברובן לצד ישראל.
היום, כשמדיניות ממשלת נתניהו דוחפת את ישראל בכוח לפינת המנודה של העולם, יהדות העולם מוצאת עצמה בקו האש. בעוד הישראלים יכולים לחזור הביתה, עד כמה שהבית הזה מעורער, היהודים בחו"ל נותרים בחזית ההתמודדות עם המהפך שעברה מדינת ישראל – מתמודדים עם עלייה חדה באירועים אנטישמיים ועם התסכול מהמדינה שאמורה להיות גם מדינתם.
כפי שבישראל, ובעיקר בממשלתה, יש המבקשים לראות כל ביקורת על מדיניות ישראל כאנטישמיות, כך גם בעולם רבים מתקשים לבצע את ההבחנה בין ממשלת מדינת הלאום של העם היהודי ובין היהודים עצמם. הטשטוש הזה נעשה מסוכן. והמציאות שבה יהודים צעירים נדרשים להסביר את מעשיה של ממשלה שכל כך זרה להם מבחינה ערכית יוצרת קרע שהולך ומעמיק.
המושג "ציונות", שבעבור הוריהם סימל שחרור לאומי, שוויון ותקווה, הפך בעיני סביבתם ולעיתים גם בעיניהם למילה נרדפת לדיכוי, לטיהור אתני, לרעב. כך, קשה לרבים מהם להזדהות כציונים. במיוחד בקמפוסים האמריקאיים, הזירה הפוליטית־חברתית שמעצבת את הדור הבא, היהודים הצעירים מוצאים עצמם נקרעים בין החינוך הערכי שקיבלו ובין הזהות הלאומית שלכאורה אמורה להיות חלק מהם. רבים מהם אף מצטרפים למחאות נגד מדיניות ישראל.
אם ישראל תמשיך במגמה של התנתקות מערכים אוניברסליים היא עלולה לאבד את ליבו של הדור הבא של יהדות העולם. הפסקת המלחמה היא אינטרס ישראלי ראשון במעלה, אבל גם אינטרס יהודי. היא לא תשנה עמדות שהתקבעו, אבל היא תחילת מסע תיקון, שאם יימשך בדמות קידום נורמליזציה וחזון שתי המדינות, יש סיכוי שיצליח לשקם את מעמדה של ישראל בארצות הברית, ידידתנו החשובה בעולם, ובקרב אחינו ואחיותינו ביהדות התפוצות.
התרעות פיקוד העורף