למרות זאת, רבים מתקשים להיפרד ממנה. הם טועים לחשוב שההכרה בשונות התרבותית העמוקה בין בני אדם שקולה לגזענות. ואולם, ניתן להכיר בשוויון היכולות והזכויות בין כל בני האדם – ובמקביל להודות בתהום הפעורה ביניהם. באופן אירוני, רבים מהישראלים שמיטיבים לעמוד על סכנות הקנאות בקרב הימין המשיחי בישראל, עיוורים לסכנות הפונדמנטליזם האסלמי או שמייחסים אותן לחולשה הפלסטינית ולעוול שהם סובלים מידי ישראל; עוול שאם רק יתוקן באמצעות ויתור על הכיבוש של 67' – ייכון השלום המיוחל.
"רק עם ארנבים יש לו בעיה קטנה. איתמר חושב ככה: ארנב זאת חיה מסוכנת מאוד. ארנב זאת חיה גדולה כמו פיל. וכולה מכוסה שיניים. אפילו בזנב יש לו שיניים. איתמר גם בטוח שארנבים טורפים ילדים. ואי אפשר להסביר לו שהוא טועה. הוא פשוט לא מוכן לשמוע".
מדוע אי אפשר להסביר לאיתמר שהוא טועה? משום שבמקרים רבים הוא צודק. ומדוע הוא לא מוכן לשמוע? כי הוא מרגיש שמתנשאים עליו ומגחיכים את הפחד ה"מאוד משונה" ו"המוזר" שלו. זוהי טעות חינוכית ממדרגה ראשונה, כמו שכל פסיכולוג ילדים יאמר לכם; זוהי גם טעות פוליטית-אלקטורלית.
הטעות של חשד בכשרים חמורה פחות מהטעות ההפוכה: אמון בפרגמטיות של קנאים. מחירה של הטעות השנייה הוא טבח. בסיום הסיפור, נוכח איתמר ב"טעותו", מבין שהארנב הוא בעצם כמוהו – וחדל לפחד מארנבים. אבל מה אם הארנב אינו כמוהו? מה אם רוב הפלסטינים אינם מסתפקים במדינה לצד ישראל, אלא רק במקומה? מה אם איתמר של סוף הסיפור נפל בפח כשאמר לארנב "אתה לא נראה לי רע. גם אין לך הרבה שיניים"?
תמצית הספרות היא הניסיון להיכנס בנעליו של האחר ולא להניח שהוא בעצם כמונו. המסע הזה אל האחרוּת יכול להיות מרגש, אבל גם מפחיד. הסירוב להיישיר מבט אל הפחד, אל הרוע, ההנחה שהאחר דומה לנו, עמדו בלב הקונספציה המודיעינית שהולידה את השאננות והזלזול בחמאס ערב הטבח. גרוסמן למד ערבית ושירת במודיעין. מחברי הקונספציה באמ"ן, בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית גדלו בתרבות שהדהדה את המסר של "איתמר פוגש ארנב", ונדבקו בהתנשאות על פחדי אחרים ובראייה הקיטשית והנאיבית שהסיפור מקדם.
התרעות פיקוד העורף