צנגאוקר למודת הסבל ביקשה למחות על החלטת הקבינט המדיני־ביטחוני, כמה שעות קודם לכן, לכבוש את העיר עזה. עבורה ועבור בני משפחות חטופים נוספים החשש הוא שמשמעות ההחלטה הזאת עלולה להיות אובדן הבנים.
כוחן של אמהות בהנעת תהליכים חברתיים מוכר אפילו בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל. הן נאבקו למען שיפור תנאי העבודה לאמהות (למשל, בעניין איסור פיטורי עובדת בהיריון). הן נאבקו, בהובלת ויקי קנפו ב־2003, על שיפור תנאי הרווחה והמחיה של אמהות חד־הוריות. הן נאבקו ליציאת צה”ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון, והן עדיין נאבקות למען חקיקה שוויונית בנושא השירות הצבאי.
מאהל המחאה שהקימו עשרות אמהות בתחילת השבוע בעוטף עזה, בקריאה להפסיק את המלחמה ולהשיב את כל החטופים בהסכם אחד, הוא ההמשך הטבעי, המתבקש, לקריאותיהן של אמהות החטופים בסוף השבוע.
הוא חוליה נוספת בשרשרת צעדים שנקטו לאורך השנים אמהות חדורות אמביציה הנחושות להגן על ילדיהן ועל עצמן, כשהגורמים שאמורים לעשות זאת כושלים. הוא הצעד ההכרחי, הבלתי נמנע, של נשים חזקות, אמיצות, שמבינות שמישהו חייב לעצור את הדהירה הממשלתית אל עברי פי פחת.
זה האינסטינקט האמהי, שמתעורר עכשיו ביתר שאת, במלאת הרבה יותר מדי זמן למלחמה שתכליתה לא ברורה ומחיריה כואבים בלי סוף. זה הדחף הזה, הקמאי, החייתי, להגן על הגורים ויהי מה.
אפשר רק לקוות שבמקום שבו נכשלו אחרים, בהם ככל הנראה אפילו נשיא ארצות הברית ושליחו מלא האמפתיה, ובמקום שבו נכשל שוב ושוב ההיגיון הפשוט, תוך התעלמות מהסקרים המעידים כי רוב הציבור מעוניין בעסקה להחזרת כל החטופים תמורת סיום המלחמה – יצליחו האמהות.
כדי שזה יקרה, הן צריכות את כולנו לצידן. כדי שהן יזכו סוף־ סוף לחבק את בניהן המורעבים, כדי שהן יזכו להביא את הבת ואת הבנים החללים לקבורה – כולנו חייבים להיענות לקריאתן, בניגוד להסתדרות, ולהשבית את המשק ב־17 באוגוסט. ולהפגין ולצעוק ולא להרפות עד שיוחזרו החטופים, עד שתסתיים המלחמה.
התרעות פיקוד העורף