השלום הפסיכולוגי: המהלך שיכול לשנות את המזרח התיכון | ד"ר עפר גרוזברד

השלום לפני שהוא אוסף מסמכים והסכמות עמוסי פרטים החתומים על ידי הצדדים הינו הרגשה של שני הצדדים איש ביחס לרעהו. היבט זה הוזנח מאז ומעולם בהסכמי שלום בכלל ואצלנו במזרח התיכון בפרט. ההצעה לתהליך שלום המוצגת כאן באה להשלים את החסר ועל כן שמה את מרכז הכובד על שינוי פסיכולוגי רגשי שעל שני הצדדים לעבור.

1. יש להבין את מצבו הרגשי – פסיכולוגי של כל צד, באיזה שלב התפתחותי הוא נמצא ביחס לתהליך השלום, מה ניתן לבקש ממנו ומה לא ובעיקר מהיכן יש להתחיל

2. תהליך הפוך – עד היום הכרנו בעולם הסכמי שלום שבמידה והצליחו סיימו מלחמות ופתחו עידן חדש. מודל זה שנוסה בעשרות השנים האחרונות בין ישראל לפלסטינים איננו מתאים לנו. במודל ההפוך ההסכם שיחתם בסופו תהליך שלום ארוך של עשרות שנים יורכב מרצף הישגים רבים וקטנים של דו קיום ויתבסס על המציאות הקיימת בשטח וישקף אותה. האם הסכם השלום הסופי יהיה במתכונת שתי מדינות לשני עמים, מדינה אחת לכולנו או אחת ממיליון אפשרויות הביניים המשקפות חשיבה יצירתית? האמת היא שנכון לרגע זה לא אנחנו ולא הפלסטינים יודעים. בשטח יתכנו פתרונות רבים אולם האמת הרגשית היא אחת – בסופו של התהליך שני הצדדים צריכים לחוש מסופקים הן מבחינת גאווה וכבוד לאומי והן מבחינת שוויון עם הצד השני.

3. שני הצדדים מכריזים חגיגית שתהליך השלום החל ונקודת המוצא הוא המצב הקיים על כל מורכבותו. מאחר שהמלים הם הנהג של החשיבה הכרזה כזאת משנה מציאות

מה לא ניתן לבקש: להפסיק את מתן המשכורות למשפחות השהידים; להכיר בנו כמדינה יהודית; לוותר על זכות השיבה; לגנות את טבח השבעה באוקטובר. רוב הציבור בגדה תומך בחמאס, גם את זאת לא ניתן לבקש מהם להפסיק. זאת משום שחמאס מספק להם מזון רגשי חיוני – גאווה וכבוד אל מול תחושות השפלה ודיכוי. כידוע, לא ניתן לדרוש לחדול ממשאלות לב. אלה הנתונים שאתם אנו צריכים לעבוד בבואנו לפתור את המשוואה הקשה הזאת.

מה ניתן לבקש: כידוע, כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית משתפים פעולה עם ישראל במיגור חמאס. קשה לדמיין מה היה גורלנו ללא הרשות הפלסטינית. חמאס, שנתמך על ידי רוב האוכלוסייה, ללא ספק היה משתלט והמצב בגדה היה דומה למצב בעזה. נכון, שיתוף הפעולה של הרשות הפלסטינית איננו מלא והוא מתקיים בהתאם ליכולותיהם. ערים מרכזיות בגדה כג'נין וטול כרם שימשו ומשמשות מרכז של טרור וצה"ל צריך להיכנס לשם כדי להדביר את הטרור. ועדיין העזרה של הרשות הפלסטינית בשמירת סדר וחיים תקינים בגדה לא תסולא בפז.

אז מי אלה הפלסטינים? בקליניקה, כשמטופל אומר שהטיפול לא שווה אבל ממשיך לבוא אנו מביטים על ההתנהגות יותר מאשר על המלים וההצהרות. התנהגות היא עמוקה יותר ומשמעותית יותר על פי רוב ממלים. כפי שתיארנו, הרשות הפלסטינית משתפת אתנו פעולה אבל שואפת לחיסולה של מדינת ישראל. איך ניתן להבין פער זה?

כדי להבין תופעה זאת נתחיל ממקום שהצלחנו בו – שוב לא באופן מלא אבל הלוואי שבגדה ובעזה היה מצב דומה – אני מתכוון לערביי ישראל. חלקם, בערך חצי, מצביעים למפלגות לא ציוניות, אבל הם יכולים להיות רופאים, מהנדסים, אנשי תחזוקה וסיעוד ולעסוק בשלל מקצועות התורמים למדינה ביומיום לא מעט. אז מה אומרת ההצבעה בבחירות? היא מבוססת על הזדהות עם קבוצה שמעניקה לי תחושת שייכות, לעיתים קרובות בהתאם למסורת המשפחתית אבל לא מחייבת אותי לדפוסי התנהגות ביומיום.

באופן דומה התומכים הרבים של חמאס בגדה - הארגון הזה מעניק לאנשים שחשים השפלה ודיכוי תחושת כוח וגאווה. הם זקוקים לזה נפשית וזה לא אומר שהם הולכים לבצע פיגוע טרור. הפער הזה צריך להיות מובן לנו ונאמנותם של מרבית ערביי ישראל למדינה צריכה להבהיר פער זה – הזדהויות פוליטיות לא חייבות להלום את ההתנהלות היומיומית. אבו מאזן משלם משכורות למשפחות השהידים ועדיין משתף פעולה במישור הביטחוני עם ישראל. לעיתים דווקא מי שמצהיר הצהרות קיצוניות או עושה מעשים בעלי רושם כזה יכול ביתר קלות להעביר הסכמים עם האויב. צאו וראו מי פינה את רצועת עזה? רק אריאל שרון עם הקרדיט של לוחם קשוח יכול היה לעשות זאת. נהוג לומר שרק הימין יכול לעשות שלום ורק השמאל לצאת למלחמה. יש הגיון באמירות האלה שמספרות לנו שאם השמאל יוצא למלחמה הימין וודאי יצטרף אליו ואם הימין יעשה שלום כפי שאכן קרה עם בגין וסאדאת השמאל שוב וודאי יצטרף אליו. כך שאל לנו להיבהל מהצהרות קיצוניות ויש לבחון גם את ההתנהגויות בשטח.

ומה עם עזה? לאחרונה ראיין אוהד חמו מערוץ 12 את תושבי הרצועה לגבי מצבם. מתברר שכמעט כולם שונאים את חמאס ומייחלים להיעלמותו. אבל למה? לדבריהם, משום שהוא המיט עליהם את האסון הנורא הזה שבו הם מצויים - לא מפני שחמאס עשה מעשה לא מוסרי, לא מפני שהם מגנים ולו במעט את טבח השבעה באוקטובר. על פי רמות התפתחות המוסר מילדות לבגרות של הפסיכולוג האמריקאי לורנס קולברג זוהי רמת התפתחות מוסרית נמוכה. כך, ילד לא יעשה מעשה אסור לא מפני שזה לא מוסרי ולא עושים דבר כזה – שזו יכולת הפנמה של ערכים - אלא מפני שהוא מפחד מעונש. תושבי עזה כועסים על חמאס בגלל העונש שהשית עליהם בהתנהגותו אבל אילו היה מצליח וודאי שהיו חוגגים אתו כפי שאכן קרה בימים הראשונים לאחר הטבח.

אנו ניצבים אל מול אוכלוסייה פלסטינית שלעיתים רחוקות ביותר מסוגלת לקחת על עצמה אחריות כלשהי. תמיד האחר אשם. מעולם לא הציגו הסכם שלום מיוזמתם ומעולם לא קבלו את ההצעות הישראליות או העולמיות שהועלו. מדובר בתחושה חריפה של קורבנות שגורמת להעדר רגשות אשמה ביחס לאחר והתוצאה הינה קושי בסיסי לקחת אחריות. עמדה רגשית זאת שמטילה את האחריות דרך קבע על האחר מונעת עשיית שלום בסגנון אירופאי. על כן, ברור שאין שום סיכוי בשלב ההתפתחותי הזה לחתימת הסכם שלום כלשהו. לצערנו, המערב לא מבין את המציאות הנפשית הזאת של הפלסטינים. שלום קר עם מצרים וירדן היה אפשרי משום שהם לא חיים בתוכנו ואנו בתוכם מה שמחייב חיכוך יום יומי ויוצר טרור. בהינתן מנהיג חזק דיו וקו גבול ברור אפשר לקיים שלום קר ששומר על השנאה הקיימת אלינו בתוך גבול אותן המדינות. ומה עם מדינות המפרץ? אתן לא נלחמנו מעולם ולא כל המוסלמים הם אותו דבר. וודאי שהם מזדהים יותר עם אחיהם לדת בפלסטין אבל גישתם שונה בבירור ורגשותיהם לא מתגברים לגמרי על האינטרסים שלהם. ויש כמובן עוד מדינות מוסלמיות ומוסלמים בעולם שיש לנו קשר טוב אתם.

עד כאן ראינו שהפלסטינים בעת הזאת לא נמצאים בשלב התפתחותי המאפשר לחתום על איזה שהוא הסכם שלום: הם נוטים להאשים את הצד השני ומתקשים לקחת אחריות, הם גם עמוסי תקוות להשמדת מדינת ישראל. חתימה איננה אפשרית כעת אבל דו קיום מתרחש בשטח בכל יום ואפילו שיתופי פעולה כנגד הטרור. זוהי נקודת הפתיחה שהיא וודאי רחוקה ממושלמת אבל גם הרבה יותר מלא כלום.

הפתרון הנכון לעזה: אבו מאזן הציע לאחרונה שהרשות הפלסטינית תקבל את האחריות על רצועת עזה. היא תיעזר במצרים ובמדינות המערב. תוכרז הפסקת אש, חמאס ישחרר את החטופים וחלקים מארגון זה ישולבו בכוחות הרשות הפלסטינית. אני רוצה לטעון שזה כיוון ראוי.

יש לנו ניסיון טוב יחסית עם הרשות הפלסטינית בגדה במלחמתה בטרור. כך שאבו מאזן יכול לעזור לנו לעשות מה שאיננו מסוגלים לעשות בכוחות עצמנו בעזה.

ביבי טיפח את חמאס כלכלית לאורך השנים כדי להציג בפני העולם ישות טרוריסטית שבאמת אי אפשר לדבר אתה ולהראות שהעם הפלסטיני מפוצל כך שאין סיבה לדבר עם חציו בלבד. אילו היה מדכא את חמאס ומחלישו הוא היה חייב לדבר עם הרשות הפלסטינית - זוהי שיטת "הפרד ומשול" הידועה. היום ברור לכל שהלוואי שהמצב בעזה היה כפי שהוא בגדה. זאת הייתה הבנה שגויה ביותר של המצב הפוליטי – ביטחוני לאורך שנים.

אנו נלחמים מלחמה אבודה בעזה – עניין זה הולך ומתבהר בכל יום נוסף שאנו נמצאים שם. זהו סיפור על עיוורון אם לא על הולכת שולל של העם. נלחמים בארגון גרילה שיש לו כמות עצומה של מנהרות ועדיין עשרות אלפי לוחמים ולנו כחות שחוקים ומעטים שממשיכים להיפגע בכל יום. ברור שמה שלא הצלחנו לעשות בשנתיים האחרונות לא נעשה, אם בכלל, בעתיד הנראה לעין. הצטרפות חלק מכוחות חמאס לכוחות הרשות הפלסטינית אף הוא ראוי משום שקשה להבחין בקרב הפלסטינים מי שייך לאן ובמקרים רבים המסגרת שלהם היא זו שקובעת את התנהגותם. לכן הצעתו של אבו מאזן בהחלט יכולה להיטיב אתנו.

ומה אתנו? היכן אנו ממוקמים בשלבי ההתפתחות הפסיכולוגיים – הרגשיים שיעשו אותנו בעתיד הרחוק מוכנים להסכם שלום?

לא ניתן לדרוש מחלק גדול מהציבור בעת הזאת לוותר על חזון ארץ ישראל השלמה. זהו ציבור שברובו מסורתי - דתי שמאמין במה שכתוב בתנ"ך ללא כל פשרות. גם להם - בדומה לפלסטינים - יש חזון לצד מציאות יומיומית מתונה יותר שהיא זו שמכתיבה את התנהגותם.

ניתן לדרוש מציבור זה שיבין שהפלסטינים חייבים לחוש בסוף הדרך הארוכה שתביא להסכם שלום שיש להם מקום, זכויות וכבוד. בקיצור, ילד פלסטיני לא שונה במאום מילד יהודי. זו פשוט האפשרות היחידה להגיע בעתיד הרחוק להסכם שלום. כדי להבין איזה דרך ארוכה עלינו לעשות יש לבחון את התייחסות רוב הציבור הישראלי להרס ולרעב בעזה. אין טבעי יותר מהרצון לנקום בציבור שרובו חגג את הטבח. אבל הגיע העת לשנות כיוון משום שנקמה לא תקדם אותנו במאומה. שינוי העמדה הרגשית שלנו ביחס לפלסטינים בהחלט כן. המודל הנכון עבורנו הוא שיקום גרמניה על ידי בנות הברית לאחר מלחמת העולם השנייה.

אם אמרנו שלפלסטינים יש משאלות לב לחיסול מדינת ישראל הרי למחצית מהאוכלוסייה הישראלית לערך יש משאלות להתיישב ביהודה, שומרון וחבל עזה ולסיפוחם של שטחים אלה ללא שום התחשבות איך ירגישו הפלסטינים. אנו החזקים, השולטים בשטח פשוט מתעלמים מקיומם. זהו עלבון רגשי עמוק. אין זה מפתיע שהחזק נוטה באופן טבעי להתעלם מתחושותיו של החלש ולא לחוש כל אשמה – על כך עלינו להתגבר באמצעות חינוך עצמי: ריסון טרור נערי הגבעות; יחס חיובי לפלסטינים במחסומים ובביקורות השונות מתוך הבנה שהפלסטיני שאינו טרוריסט חש את היחס המפלה בהשוואה ליהודי – שהוא מחויב המציאות – ועדיין משפיל; מנהיגים ישראלים שפונים תדיר לפלסטינים במטרה ליצור קשר מה שלא נעשה מעולם; חלוקת מזון בעזה באמצעות חיבור אינטרנטי (כרטיסי eSIM שכבר קיימים לחלק מהאוכלוסייה) שמעניק לכל משפחה מקום וזמן משלה לקבלת חבילת המזון ועוד. מודל ערביי ישראל שבו יש שוויון זכויות והתייחסות רגשית מספקת דיה הוא המודל הנכון. אין זה אומר שיש לספחם למדינת ישראל אבל היחס צריך להיות בדומה לערביי ישראל. צריך להבין שבסופו של דבר הרגשות הם אלה שמובילים את ההתנהגות!

לא קשה להיתלות באילנות גבוהים: ציווי תנ"כי לכבד את הגר בארצך; משנתו של זאב ז'בוטינסקי הקובעת שאם ראש הממשלה הוא יהודי סגנו צריך להיות ערבי; משנתו של ממשיכו, ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, שלא חשב על כל אפשרות אחרת מלבד שוויון זכויות מלא עד כדי כך שהציע בשלב מסוים לאפשר לכל הפלסטינים להצביע בבחירות לכנסת. אומנם תוכניתו לא הייתה מציאותית ולכן לא יצאה לפועל אבל הכוונה הייתה ברורה.

אז מהיכן מתחילים? מכריזים שתהליך השלום יוצא לדרך. הכרזה כזאת כאמור יוצרת מציאות משום שהמילים הם הנהג של החשיבה. המטרות וציוני הדרך להתקדמות הינם פשוטים וברורים. מלחמת חורמה בהסתה ברשות הפלסטינית – במסגדים, בספרי הלימוד ובבתי הספר, ברשתות החברתיות – זאת משום שללא הסתה לא יהיה טרור. במקום הסתה יש לשלב תכנים של שיתופי פעולה בכל מקום. העונשים על הסתה אף הם פשוטים וברורים: מניעת עבודה בישראל, טיפול רפואי בישראל וכדומה מפלסטינים מסיתים.  האתגר בצידנו הינו להעמיק את החינוך שמעודד קבלה ונלחם בקיפוח והסתה כנגד הפלסטינים כולל החמרת החוקים כנגד גילויי גזענות ויצירת חומרים וספרי לימוד שמציגים דוגמאות חיוביות לקשר בין העמים. כשכל אזרח ישראלי יוכל להבהיר לעצמו את הפער בין יחס חיובי לפלסטיני לבין מלחמת חורמה בטרוריסט - אבחנה זאת תשתקף גם בהתנהלותנו ותופנם על ידי הצד השני. זהו תהליך פסיכולוגי עמוק שאינו מכליל ומשפיל, אנו רק בתחילתו והוא מעניק לצד השני את האפשרות לבחור באופציה החיובית. כשאנו נבין שלא כל הפלסטינים הם אותו הדבר - הם לא יהיו אותו הדבר. בהדרגה, שיתופי הפעולה יתגברו והטרור ידעך. אבני דרך אלה של התקדמות ניתן לכמת במדויק.

האם הפלסטינים יראו את התנהלותנו החיובית כלפיהם כחולשה? וודאי שיהיו לא מעט כאלה. הם יצטרכו ללמוד בדרך הקשה שאין זה כך. ואנו נצטרך ללמוד בדרך הקשה שהתהליך הוא ארוך אבל הכיוון נכון ואין בלתו.