קרוב לשנתיים עברו מאז הבוקר הנורא שבו החל סיוט החטיפה של אחינו. כמעט שנתיים שבהן עשרות משפחות בישראל חיות בין ייאוש לתקווה. ודווקא בשבועות האחרונים משהו עמוק מחלחל בנו: אי אפשר להמשיך בשגרה כאילו לא קרה דבר. אין "עסקים כרגיל". השביתה ביום ראשון אינה צעד נגד מישהו – היא צעד למען מישהו. למען האבות והאמהות והאחים והאחיות והילדים ובנות הזוג שמייחלים לשובם של יקיריהם. היא למען הערך המקודש של חיי אדם.
יש מי שיטען ששביתה היא צעד פוליטי, ולכן אל לה, להסתדרות, להצטרף לשביתה. אלא שאין כאן שמאל או ימין, קואליציה או אופוזיציה. יש כאן לב אחד, של עם ישראל. יש קול מצפון משותף שעולה מכל חלקי החברה: חברות פרטיות, ארגוני עובדים, מועצות מקומיות ואזרחים ואזרחיות רבים שכבר הודיעו שיניחו את שגרת יומם בצד ויצטרפו לקריאה. מדינת ישראל נבנתה על בסיס הרעיון ש"ערבות הדדית" אינה רק סיסמה. היא החוזה הבלתי כתוב שמקשר בינינו. אם נוותר על האדם – האדמה שעליה נלחמנו כבר לא שווה. במצב שאליו הגענו, עלינו האחריות להשמיע קול. וכאן נכנסת האזרחות הפעילה.
במדינות דמוקרטיות בריאות יש מנגנוני בקרה: בתי משפט עצמאיים, עיתונות חופשייה, אופוזיציה פעילה. כמעט שנתיים אחרי, התחושה היא שנשאר רק האזרח. הפרט. החלקיק הקטן ביותר בדמוקרטיה, שהוא גם הכוח הגדול ביותר שלה. רק אנחנו, האזרחים, יכולים לעשות מעשה ולדרוש את חזרתם הביתה. זוהי הוכחה לכך שאזרחות ישראלית אמיתית פירושה לקיחת אחריות. פירושה לפעול כאשר הפעולה נחוצה. פירושה להחזיר לאזרחים את התחושה שיש להם כוח להשפיע על גורלם.
הביקורת על השביתה תבוא בוודאי. יגידו שזה מזיק, שזו לא הדרך. אבל מהי הדרך כשכל הדרכים האחרות נחסמות? איך מבטלים החלטה שמסכנת חיים כשהמערכת מסרבת להקשיב? השביתה אינה מציעה תשובה. היא מציעה רק שותפות.
ביום ראשון, ישראלים רבים יצטרפו לשביתה כמעשה דמוקרטי בסיסי. זה מה שדמוקרטיה אמיתית אמורה להראות. לא רק בקלפי, אלא ברחוב, ובכל יום שבו החיים בסכנה. זהו רגע גורלי בסיפורה של האומה שלנו – רגע שבו העם מדבר בקול אחד, למען חיים, למען צדק, למען התקווה לראות את כולם שוב בבית.
התרעות פיקוד העורף