שלושים שנה חלפו, וכאילו קרה זה אתמול. ה־15 באוגוסט 1995 הוא יום שלא אשכח עד יומי האחרון. בכל שנה בתאריך הזה אני עוצר, לוקח רגע לעצמי, ושוקע במחשבות של מה היה אילו. אילו החוט ההוא היה נמשך קצת יותר חזק, אילו המסננת לא הייתה עוצרת אותו, אילו האמנו באמת למה שראינו.
"שמפניה" דיווח עליו רק בחלק השני של הפגישה, שלב שבו שואלים את הסוכן שאלות, לא מידע יזום שהוא בוחר להביא. זו נקודה קריטית, מידע שמגיע כתגובה ולא כי מישהו חשב שחשוב להבליט אותו, הוא מידע שמסונן כבר במקור. מעבר לזה, הוא לא סיפר את כל מה שידע. הוא לא ידע על ניסיונות הרצח, אבל סינן חלק מהפרטים. בחקירתו ובמשפטו הודה כי לא מסר הכל, סינן. לא כי רצה להסתיר, כי לא ראה החשיבות שבדברים.
במערכת מודיעין, המסננות הן חלק מהחיים. הן נועדו לארגן, למנוע הצפה, להפריד בין עיקר לטפל. אבל הן גם יודעות לפעמים לחנוק את האותות הכי חשובים. החוט הזה היה יכול, אולי, להצטרף לקצה החוט הקודם של "התימני הקטן" ביוני 95, הדיווח על אלמוני שרוצה לרצוח את רבין , ולשנות את התמונה.
הבעיה העמוקה יותר, כך התברר אחרי הרצח, הייתה הקונספציה. האמונה ש"לא יקרה כאן רצח פוליטי של ראש ממשלה עי רוצח יהודי". אפילו כשהפצנו בסוף יוני התרעה כזו, השאלה האמיתית היא האם האמנו לה? כשהתודעה משוכנעת, כל חוט קטן הופך לשולי. וכך, באוגוסט 95', אף אחד לא ראה בזה נורה אדומה. פחות משלושה חודשים אחר כך, ב־4 בנובמבר, הקונספציה קרסה אבל כבר היה מאוחר מדי.
המסננת והקונספציות הן האיום האמיתי, לא פחות מהאויב אלא יותר. במלחמת כיפור היו התרעות, והמנהיגות בחרה להיצמד להנחותיה. ב־7 באוקטובר 2023 אף שלא כבר בשב"כ אני משוכנע שגם שם היה קצה חוט שנבלע במסננת. איני יודע את התאריך, אבל אני משוכנע שכך היה.
כשמנהיג המדינה, חודשים ספורים לפני 7/10, נשאל על התרעת אמ"ן למלחמה ואמר: "אני חושב שיש הפרזה בזה", הוא שלח מסר ברור מלמעלה למטה האיום לא רציני, אין מה להתרגש. המסר הזה מחלחל לכל הדרגים, מוריד דריכות, ומסנן את האותות עוד לפני שמגיעים לשולחן. כמו ב־95', כמו ב 73 זו לא רק שגיאה אישית זו תרבות שמעדיפה שקט מדומה על התמודדות עם רעשי רקע מטרידים.
ה־15 באוגוסט 1995 הוא בשבילי לא רק תאריך אלא הוא שיעור. שיעור על איך קצה חוט יכול להגיע בצורה מרוככת, ממי שלא יוזם אלא מגיב. על איך הוא יכול לא לגעת ישירות במטרה ובכל זאת להיות קשור לאדם שיתברר כמסוכן ביותר. שיעור על חדות ואמונה באיום .המסננות תמיד יהיו שם. השאלה היא אם ננהל אותן או שהן ינהלו אותנו.
כי יום כיפור, רצח רבין ו־7 באוקטובר הם שלושה פרקים שונים באותו ספר. ספר על איך מתעלמים מקצה חוט עד שמאוחר מדי. שלושים שנה אחרי, הלקח ברור, אסור לזלזל בשום חוט, שום איום ולזכור שהאויב אינו רק ארגוני טרור ומדינות שרוצות לתקוף אותנו אלא גם איום פנימי של זלזול וסינון הסכנה. לפעמים זה כל מה שעומד בין סיכול לבין טרגדיה לאומית
התרעות פיקוד העורף