על העיוורון: זו הבקשה שלי מדג הזהב העיוור | מאיר עוזיאל

יש לי דג עיוור. דג זהב שחי בבריכת הדגים הקטנה בגינתי ביחד עם הדגים האחרים. בכל יום אני זורק לבריכה חופן גרגרים, מזון דגים שכולם קוראים לו "במבה". הדג מנסה לאכול ולא רואה את האוכל שנמצא ממש לידו. כל הדגים אוכלים, והוא מנסה לבלוע, פוער את פיו ונוגס בקו המים, היכן שגרגרי האוכל צפים ומתפזרים, וכל מה שהוא בולע זה רק אוויר. הוא קרוב, אבל לא.

הוא גדל בבריכה שלי כמה שנים וכנראה בשלב מסוים התעוור ממחלה. עין אחת שלו לבנה באופן ברור. אולי הוא עיוור רק בעין אחת וחוש הכיוון שלו נפגע, אני לא יודע, בכל אופן הוא לא מצליח לתפוס לעצמו איזו במבה קטנה. הוא חי. הוא לא מת. הוא רק קטן יותר מן האחרים.

עצוב לי עליו. הניסיון החוזר לא מלמד אותו איך עליו לכוון את עצמו אל האוכל, הוא טועה שוב ושוב. אין דבר שגורם לו להבין שכדאי לו לשנות את הכיוון. הוא ממש ליד האוכל, פוער את הפה ומנסה לתפוס, ובולע רק ריק, לא מזון. אני מביט בו תמיד לראות מה קורה, ומקווה בשבילו. לפעמים הוא פתאום תופס במבה אחת. במקרה.

“הנה לידך, לידך!", אני אומר לו, בעודו מנסה לאכול ומפספס קבוצה של כופתאות מזון דגים משובח שצפות ממש ליד ראשו, בעוד הדגים האחרים יורים את עצמם בדייקנות היישר אל האוכל הצף.

אמנון אריאלי הוא אדם שהכרתי כשהייתי ילד קטן בן 5. זה היה בשיכון הקצינים שזה עתה נבנה בתל אביב. רחובות מטופחים של בתים קטנים עם גינות. הבית שלנו היה ברחוב הגפן 1, וברחוב התאנה גרה משפחת אריאלי. אמנון אריאלי היה האבא. רוני אריאלי, בנו, היה בגיל 5. כמוני. היינו בגן ביחד.

זאת אומרת שאני הולך עכשיו לכתוב על בן אדם שאני מכיר מאז הגן. אני חייב לו, אגב, מאז הגן. וזה הסיפור: יום אחד עשו עליי חרם בגן, כי אמרו שאני “גנדרן". אף אחד לא ידע מה זה גנדרן, אבל היו קלפים כאלה ששיחקנו בהם, קלפי זוגות, ובהם היה גם זוג כזה: גנדרן, גנדרנית. ילדה כלשהי מבין הילדות ששלטו לרגע בחיי החברה בגן אמרה שאני גנדרן וצריך לעשות עליי חרם.

עשו כדבריה, החרם הוטל, אבל רוני משחק איתי. אני זוכר מצוין איך שנינו יושבים ומשחקים בחצר של גן עליזה, ואני אומר לו בתמיהת ילד: “רוני, אבל יש עליי חרם, איך אתה משחק איתי?". הוא אמר: “שטויות". הוא אמר זאת בלשון של ילדים, אני לא זוכר אם זה היה הביטוי המדויק, זה לא היה הביטוי המדויק, אבל רוני התעלם מהחרם. החרם עליי נשכח למחרת, אבל אני זוכר לרוני את הרגעים האלה עד היום, וזוכר עוד כמה דברים יפים שעשינו לאורך השנים.

אנחנו בקשר עד היום. רוני, שהיה בעצמו מראשי עולם הפרסום וניהל את “פרסום אריאלי" מקדיש היום מזמנו לפרויקט חשוב של בניית יחסים בין יהודים וערבים, והנה, יום אחד הוא מצא כמה מחברות שבהן אבא שלו, אמנון אריאלי, רשם בדיחות. בדיחות שפעם היו מספרים. את הבדיחות סיפרו לאמנון אריאלי ידידיו אורי זוהר, דידי מנוסי, צבי שיסל, אולי אפילו אבא שלי. רוני הפך אותן לספר.

חבר המושבעים יוצא להתייעצות וכשחוזר מכריז שהנאשם אשם. “למה?" שואל הסנגור, “הרי כולכם הסתכלתם על הדלת". “נכון", עונים לו המושבעים, “אבל הנאשם לא הסתובב להסתכל".