אחת הסצנות הבלתי נשכחות בסרט המיתולוגי "סאלח שבתי" היא סצנת הנטיעות. קבוצה של עולים חדשים, שעוד לא הסתגלו לארצם החדשה, נלקחת לעבודות דחק ומתבקשת לטעת עצים בחלקת אדמה צחיחה. בעוד הנוטעים עושים את מלאכתם, מי פחות מי יותר, מגיעות למקום, בזו אחר זו, שתי קבוצות של תורמים יהודים מאמריקה. וכאן מגיע הפאנץ' - לכל אחת מהן מובטח שאותה חלקת יער ממש תקרא של שמה. ועל שמה בלבד. העסקנים פשוט מחליפים את השלט כשהקבוצה הראשונה עוזבת...
אפרים קישון, הסטיריקן הגאון ובעצמו עולה חדש, תפס את הציניות וכפל הלשון של ההנהגה, שדיברה גבוהה-גבוהה על הגשמה וחלוציות של "היהודי החדש" ובד בבד עסקה בשנור הגלותי מימים ימימה.
נזכרתי בסצנה זו כשנסעתי לאחרונה בכביש מתל אביב לבאר שבע וראיתי לפתע שלט מאיר עיניים עליו חתומה שרת התחבורה ואי הבטיחות בדרכים, מירי רגב, המבטיח - לא פחות ולא יותר - את הכפלת המסילה על הקו תל אביב-באר שבע והגעה מהעיר העברית הראשונה לבירת הנגב במשך 30 דקות. אין ספק, זו הבטחה פנטסטית, שכן כיום אורכת נסיעה כזו שעה וחצי. לא פעם בדוחק ובצפיפות, במיוחד בימי ראשון וחמישי. אבל סביר להניח שהבטחה זו, כמו יתר הבטחותיה של רגב, תוגשם, אם בכלל, בעוד 20-30 שנה.
במילים אחרות, גם מירי רגב מחליפה שלטים. בכל פעם מחדש, בכל פעם בהתאם לצורך שמתעורר באותו רגע. שלט אד-הוק שנועד לשרת את האג'נדה הזמנית שלה. פעם זו הבטחה ריקה מתוכן להקים את שדה התעופה הבין-לאומי השני בנגב, בבסיס נבטים (במאמר מוסגר, דובר עליו עם הקמתו של הבסיס לפני 40 שנה!); ופעם זה שלט בנוסח סובייטי, "מירי רגב מלכת הנגב", בכנס תחבורה בדימונה, בו היא זרקה לאוויר הבטחות במיליארדי שקלים לשדרוג מערכות התחבורה בנגב. בכל פעם מחדש זה נעשה כדי לקושש את קולות מהפריפריה הדרומית. בכל פעם מחדש מצהירים הצהרות בומבסטיות ללא כוונה כלשהי ליישם אותן.
עדות אחת לכך אפשר למצוא בתוכנית הרב-שנתית לפיתוח תשתיות בישראל, "תשתית לצמיחה", שמפיק מידי שנה מנכ"ל משרד ראש הממשלה. בתוכנית האחרונה לשנת 2025, אין מילה על פרויקטים תחבורתיים בנגב. וכך גם בתוכנית של 2024. זה מסביר הכל ומלמד על המשקל שיש לתת להבטחות והצהרות ממשלתיות.
כך נראה סאלח שבתי למתקדמים - מבטיחים תועפות של הבטחות לתושבי הנגב, מדברים על צמיחה ושגשוג ובפועל נעשה מעט מאוד. הנגב, וכך גם הגליל, שחולשים יחד על 80% משטחה של המדינה, מופקרים, מוזנחים ונטושים. כל זאת למרות המכות הכואבות שהם חטפו במלחמה, למרות הצורך בשיקום ולמרות החשש לאובדן הרוב היהודי בהם. לממשלה הנוכחית - וכך גם לכל הממשלות מאז המהפך ב-1977 (שבחלק גדול מהזמן היו בראשות הליכוד) - כנראה שאין את היכולות לנהל ולבצע נכון.
הממשלה שולחת את סורוקה לקבץ נדבות
דוגמה נוספת לכך, מוחשית וכואבת, מתרחשת בימים אלה ממש. המרכז הרפואי סורוקה, בית החולים הציבורי היחיד בנגב המשרת מיליון תושבים, נפגע קשות מפגיעת טיל איראני. כתוצאה מכך נפגע השירות הרפואי אנושות. חולים מאושפזים במרתפים ללא שירותים בסיסיים וטיפולים נדחים. 40% מחדרי האשפוז נפגעו ושליש מחדרי הניתוח אינם פעילים.
תשאלו מה עושה הממשלה נוכח מצב זה? ובכן, מפגינה חוסר אונים מוחלט. בית החולים נזקק כיום למיליארד שקלים כדי לשקם ולמגן את המבנים השונים והממשלה קופצת ידיה. לא יאמן, אבל המדינה אפילו דורשת מסורוקה לשקם בניין משנות ה-60' של המאה הקודמת, שאינו תקני ולא היה ממוגן עד היום. ועוד לא דיברנו על כך שהממשלה עצמה סירבה במשך שנים למגן את סורוקה וייתכן שהבניינים נפגעו בשל היעדר מיגון ראוי. וכל זאת כאשר מדובר בבית חולים שאמור לתת מענה למערכת הביטחון ולקלוט את הנפגעים מזירות המלחמה בדרום. במרכז רפואי שב-15 השנים האחרונות עמד בגבורה בכל סבבי הלחימה בעזה, קלט פצועים וטיפל בנפגעים אזרחיים.
בצר להם פונים מנהלי בית החולים לקושש תרומות מיהודים טובים בתפוצות, שלא לומר לקבץ נדבות. ואנחנו מדברים על מדינה בעלת תמ"ג לנפש מהגבוהים בעולם, שנחשבת למדינה חזקה כלכלית בהשוואה למדינות ה-OECD. זו שערורייה ששום ביטוי חריף לא יהיה גדול עליה.
הבטחה על הקרח - 30 דקות נסיעה ברכבת מת"א לב"ש
דוגמה אחרת היא של העיר באר שבע, שאמורה להיות בירת המטרופולין הדרומי וסובלת קשות מאפליה בתמריצי מס, בשעה שכל הערים מסביב נהנות מהטבות מס. באופן מקרי, בראש כל הערים הללו עומד ראש עיר ליכודניק, למעט ראש עירית באר שבע, רוביק דנילוביץ'.
גם זו שערורייה לאומית. הרי הממשלה הגדירה את באר שבע כבירת המטרופולין ואף הבטיחה למנות שר ייעודי להגשמת חזון זה. בפועל, ערים כמו דימונה, ערד, ירוחם, אופקים ונתיבות נהנות מהטבת מס בשיעור של 18% בעוד באר שבע זוכה לאפס!! לאחרונה אף החליט שר האוצר סמוטריץ' להוסיף לרשימת היישובים שמקבלים הטבת מס גם את אשקלון, בראשה עומד - תהיו מופתעים - איש ליכוד.
נחזור לנושא התחבורה. בקרוב צפויות להתאכלס בנגב שתי קריות צבאיות ענקיות - קריית התקשוב וקריית המודיעין, עם למעלה מ-25,000 חיילים ותוספת של כ-50,000 מקומות עבודה חדשים. זהו מהלך מבורך, שאנו, תושבי הנגב, נלחמנו בעקשנות לקדמו נוכח ניסיונות טרפוד של קצונת המודיעין. לאתרים הללו צפויים להגיע בקרוב עשרות אלפי אנשי קבע מהמרכז והמומחים מעריכים שהדבר ייצור כאוס תחבורתי ופקקי ענק.
שרת התחבורה, מירי רגב, הבטיחה בשעתו - איך לא - שתי הבטחות בהקשר זה: להכפיל את מסילת הברזל מתל אביב לבאר שבע, ולהקים רכבת קלה מתחנת הרכבת צפון-האוניברסיטה לקריית המודיעין, באורך של 7 ק"מ. הבטחות אלה הן על הקרח - אין תכנון, אין תקציב, אין מכרזים. באוצר מעדיפים "פתרון זול" - אוטובוסים לחיילים - שיתקע את כולנו בפקקים.
אגב מסילת הרכבת מתל אביב לבאר שבע. בשעתו הבטיח ראש הממשלה חגיגית - זה היה ב-2012 - כי זמן הנסיעה יתקצר דרמטית. "שוחחתי הבוקר עם ראש עיריית באר שבע, רוביק דנילוביץ'", סיפר נתניהו בישיבת הממשלה. "הוא היה מאוד-מאוד נרגש משום שעתה זה יהיה 55 דקות מבאר שבע לתל אביב. זו ירידה מ-76 דקות, ועוד נוריד את זה ל־45 דקות. זו מהפכה שתמיד חלמנו עליה, ואנחנו מבצעים אותה".
נתניהו גם הבטיח ב-2019, במכתב לראש עיריית דימונה, בעיצומו של המאבק שניהלה עמותת "ישראל למען הנגב" להעברת בסיסי המודיעין לנגב, כי ידאג לסלול רכבת לקריית המודיעין. גם להבטחות אלה אנו ממתינים שש שנים וזה, בתמצית, מספר את כל הסיפור.
הציונות על מסלול של התרסקות
לכל אלה אפשר להוסיף את בעיית הבדואים, שממשלת הליכוד דוחה את הטיפול בה כבר שני עשורים, את היעדר הביטחון ואת היעדר המשילות. בינתיים הנגב הולך ומתרחק ממרכז הארץ ואחת ההמחשות לכך היא היקף הפעילות הטכנולוגית. רק 3% מההייטק הישראלי פועל באזור, לעומת 76% שמרוכזים ברדיוס של 30 ק"מ, במה שמכונה "בועת ההייטק", בין שדרות רוטשילד להרצליה פיתוח. וההייטק, נזכיר, הוא קטר הצמיחה של המשק הישראלי ב-30 השנים האחרונות.
כתוצאה מכל אלה, הנגב סובל מהגירה שלילית המסכנת את הרוב היהודי בו. כפי שהתבטא לאחרונה ראש עיריית באר שבע: "כשנכנסתי לתפקידי, הנגב היה עם 75% רוב יהודי, היום אנחנו עם 59%. אם בעוד 16 שנה המגמה הזאת לא תשתנה, מדינת ישראל, במו ידיה, תוביל לכך שבנגב לא יהיה רוב יהודי. הממשלה לצערי לא סופרת אותנו".
בניגוד לחזונו של דוד בן-גוריון, שראה בהתיישבות בנגב יעד ציוני מרכזי, נראה כיום שהמציאות רחוקה מאוד מהחזון. ייתכן שאנו עדים להתרסקותה של הציונות כפי שהגה אותה, עקב הפער ההולך וגדל בין הנגב למרכז הארץ.
להילחם על הבית בכל הכוח
אז מה קורה פה? כיצד ייתכן שדווקא הנגב והגליל, שתושביהם גילו נאמנות אלקטורלית מובהקת למפלגות הקואליציה, ומצביעים פעם אחר פעם לליכוד בשיעורים גבוהים, סובלים מפערים כאלה? כיצד הגענו לכשל ניהולי וביצועי, כמעט קולוסאלי, כאשר 80% משטחה של מדינת ישראל, בצפון ובדרום, מופקרים?
היסטוריונים וסוציולוגים עוד יעסקו בכך בעתיד. בינתיים, לצערי, זו המציאות. המסקנה המתבקשת היא, שמוטל עלינו, תושבי הפריפריה, ליצור משוואה חדשה. עלינו להחליט להצביע ולתמוך רק במפלגה או בקואליציה שיבואו עם קבלות מוכחות ומדידות לעשייה, כאן ועכשיו, ובשלב ראשון בשלושה נושאים מידיים:
אני קוראת מכאן לתושבי הנגב - אל תלכו שולל אחרי הבטחות שלא מקיימים אותן כאן עכשיו. בכוחנו לשנות את המציאות. זו לא גזרה משמיים. זהו מאבק קיומי על הבית שלנו ועלינו מוטלת האחריות לשנות מציאות קשה זו.
כן, אני תומכת הימין ויש לי הערכה רבה ועמוקה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, שעשה רבות למען מדינת ישראל. עם זאת, אני מוצאת לנכון להביע ביקורת כואבת וצודקת, אך בונה.
ובנימה אישית. נולדתי בבאר שבע, אני חלק מהמקום הזה. אני מרשה לעצמי לדבר בשם תושבי הדרום, שהם הלב הפועם של הנגב. אלה אנשים ששורשיהם נטועים עמוק באדמה הזאת. כולנו חיים שנים במציאות קשה ומאתגרת. לפוליטיקאים אני אומרת בשם כולם: אנחנו נלחם, נקריב ונשנה את המציאות. נעשה זאת תוך שימוש בכל הכלים הדמוקרטיים שעומדים לרשותנו והם רבי עוצמה. וכן, יש לנו את היכולת לעשות, אם נדרש, מהפך נוסח 1977.
לא נסכים שהנגב יהיה החצר האחורית של המדינה.
נאבק, נלחם ולא נרפה עד לשינוי המיוחל.
התרעות פיקוד העורף