והנה כיום, מדינות שהיו אחראיות לרציחות ההמוניות של היהודים בכך שסירבו לקלוט אותם, תוך ידיעה ברורה בדבר גורלם הצפוי, חוברות כעת למדינות שהיו אחראיות בפועל להשמדה זו, כדי להגיד לישראל כיצד לנהוג במשבר ההומניטרי בעזה. הן בוחרות לעסוק דווקא בישראל (ובעזה) מבין כל המשברים ההומניטריים בעולם, לרבות הטבח ההמוני שבוצע ממש לאחרונה בדרוזים בסוריה. כדי לחשוף את הצביעות הקיצונית שבהתנהגות מדינות אלו, כדאי להתרכז באחדות מהן, אך האמור חל גם על רבות אחרות.
הנימוקים לסירוב שונים ורבים, כולל לסירוב להציל ילדים יהודים. גזענות מופיעה ביניהם יחד עם לאומנות. יש להדגיש כי לא רק שהקנדים לא עשו דבר כדי לנסות למנוע מן הנאצים את מעשה ההשמדה, הם גם נמנעו מלעשות דבר מה בעצמם כדי להציל את היהודים. והם יכלו. רבים פנו, אך איש לא נענה בחיוב, והגישה של "גם אף אחד זה יותר מדי" הייתה הגישה הרשמית, וכך גם התוצאה.
כעת יש לאותה קנדה רצון להכתיב לנו את ההתנהגות הנדרשת לדידה במשבר שנולד דווקא כתוצאה מהתקפה רצחנית על מדינת ישראל. היהודים שנרצחו באירופה לא איימו על איש. ודאי לא על קנדה. כך גם קורבנות 7 באוקטובר. אך כעת צביעות איומה מאפיינת את גישתה של ממשלה זו לישראל.
אותו מקרון מארגן כעת את ההוראות לישראל כיצד יש לנהוג בעזה, ולא רק בהקשר ההומניטרי – אלא גם בהקשר של פעולות מדיניות, כגון הכרה במדינה פלסטינית המסכנת את ישראל, בניגוד לדעתה ובלי לשתפה. נראה שהוא לא נגמל מרצונה של צרפת לשרטט גבולות, כפי שעשתה בהסכם סייקס־פיקו משנת 1916, שחילק את המזרח התיכון לאזורי השפעה בין המעצמות. נראה שצרפת בתקופתו הולכת אחורה: מהכרה באחריות להשמדת יהודים, היא עוברת כעת להכתבה ולכפייה של רעיונותיה שלה על מדינתם של שורדי השואה וניצוליה, לאחר שהקריבה את משפחותיהם, ביוזמתה, לרצח המוני בתקופת השואה.
לא, אין לתת לכל המדינות האלה מעמד כלשהו להביע דעתן במשברים הומניטריים שישראל קשורה בהם בדרך זו או אחרת. ייטיבו אותן מדינות לעשות אם יעסקו בענייניהן שלהן, אך בוודאי לא בענייניה של מדינה שהקימו מי ששרדו וניצלו מפעולות המדינות המתערבות הללו. אותה מדינה, ישראל שמה, מנסה להתאושש מרצח המוני שרק לפני פחות משנתיים בוצע באזרחיה, באורחיה ובתושביה. טבח שבוצע ללא כל התגרות, אך ורק לשם סדיזם, כשגם עכשיו עשרות מבניה עוברים מדי יום תופת כחטופים בעזה.
התרעות פיקוד העורף