לגנץ זכויות רבות. הוא נשא בתפקידים הבכירים ביותר בביטחון המדינה, כרמטכ"ל וכשר ביטחון. יש לו הופעה מתונה ומכובדת, ואנו זקוקים נואשות לחברי כנסת שמתנהלים כך, לנוכח ההתלהמות והצרחנות המאפיינות כמה מנבחרי האומה. ועם זאת, עם פרישת איזנקוט הוא ספג רק מנה קטנה ממה שהוא עצמו עשה לשותפיו בעבר. רבים לא יוכלו לשכוח, ובצדק, את בגידתו של גנץ במפלגתו לשעבר, כחול לבן.
בכך הגדיר עצמו גנץ כפוליטיקאי לא אמין, הנוטש את שותפיו כשההזדמנות נקרית בדרכו. הוא פיצל את כחול לבן ופורר את האלטרנטיבה מול קואליציית ליכוד-דתיים-חרדים. גנץ הסביר כי עשה זאת כדי להציל את האומה מאימת הקורונה. תירוץ קלוש ובלתי משכנע. גנץ הצטרף לממשלה על תקן ראש ממשלה חלופי - גיחוך קואליציוני של כפילות לא ריאלית. הוא היה אמור להתמנות לראש הממשלה לאחר 18 חודשים, וכפי שכולנו יודעים, זה מעולם לא קרה. גנץ גם חיזק את נתניהו וגם הוצג כטירון פוליטי.
האופוזיציה כיום היא במידה רבה בזבוזו של משאב לאומי. אכן, חבריה נאבקים בוועדות הכנסת נגד יוזמות חקיקה של הקואליציה, ויוצאים לא מעט לתקשורת בביקורת חריפה נגד מדיניות הממשלה. אבל בכך אין די כי החקיקה ועבודת הממשלה אינן בידיהם, ויכולתם ליצור שינוי מוגבלת. עדיין פתוח מרחב פעולה גדול בתחומים שבהם הקואליציה אמורה לשרת את האינטרס הציבורי - והיא אינה עושה זאת.
הבנקים בישראל, בסיוע נגיד בנק ישראל, גורפים זה שנים רווחים עצומים, וכולנו יודעים למה: פערים בין ריבית החובה לריבית הזכות, מספר רב של איגרות למיניהן, וכל זה על חשבון השכבות החלשות בחברה והזוגות הצעירים, משלמי המשכנתאות. הקואליציה אינה מתמודדת עם העושק, ואף האופוזיציה מחרישה.
תפקיד האופוזיציה הוא לתרום למדינה לא רק בדרך של ביקורת על פעולות הקואליציה, אלא גם בייזום פעולות בתחומים שבהם הקואליציה נכשלת. בהיעדר תנופת פעילות זו, האופוזיציה אינה זוכה להערכת הציבור. אין זה אומר כי כלו כל הקיצים. ההיסטוריה הוכיחה שבהרבה מקרים מפלגות עולות לשלטון לא משום הערצת הציבור את תרומתן, אלא יותר מהרצון להדיח שלטון קיים.
התרעות פיקוד העורף