קטאר איננה מדינת אויב, אמר נתניהו כשהוא מועך את יונתן אוריך בחיבוק אבהי שמבטיח שקט במשפחה. צודק. קטאר איננה מדינה אויב. גם תימן לא, גם פקיסטן לא, אפילו צפון קוריאה איננה מדינה אויב. מחר בבוקר, כאשר יחזור אולי לייעץ לבוס שלו, יוכל אוריך לנהל קמפיין לגיטימציה למשטר האימים של פיונג יאנג או לייעץ לפקיסטן בסכסוך שלה עם הודו.
הן אינן מדינות אויב. מותר לו. על פי החוק הישראלי, רק שלוש מבין 203 מדינות העולם, מוגדרות כאויב: סוריה, לבנון ואיראן, ומידה חלקית גם עיראק. עם כל היתר, מותר, לשיטתו של נתניהו, לעסוק עסקים ולקבל כסף כאשר אתה עובד בלשכת ראש ממשלת ישראל. אכן, תקופה של נס.
קטאר, שמאז ה-7 באוקטובר משקיעה 300 מיליון דולר בחודש בקמפיינים אנטישמיים ברשתות החברתיות, היא מדינה לגיטימית. מורכבת אבל לגיטימית. קטאר שמימנה את הטבח, איננה מדינת אויב. בטח לא כמו קנדה, נניח, שתומכת בהקמת מדינה פלשתינית.
אנחנו כמובן לא כאלה תמימים. נתניהו יודע מי היא קטאר והוא יודע מה היה עושה לבנט או ללפיד אם היה מתגלה שיועץ שלהם גוזר קופונים מקטאר לפני ובוודאי אחרי ה-7 באוקטובר. קטאר היא רק המשל. הנמשל הוא נתניהו. הסיפור הוא הישרדות פוליטית. אם אוריך עלול לאיים עליה במה שיאמר בחקירה, נחבק אותו ונלבין כל פשע, כי עם כל הכבוד למדינת ישראל, טובתו והישרדותו הפוליטית של העומד בראשה, עומדים מעל לכל. כל האמצעים וכל השקרים – כשרים.
כאשר השר שיקלי מגייס כספים לקמפיין אנטי קטארי בעולם, וכאשר דוברו הכי נאמן של נתניהו, הבן שלו, מכנה אותה כיורשת של גרמניה הנאצית, נתניהו לא מתבלבל. את האויבים האמיתיים שלו הוא סימן מיומו הראשון בתפקיד. אלה אף פעם לא היו איראן או החמאס, קטאר או חיזבאללה. לא הם איימו על שלטון הנצח שלו. האויבים תמיד היו אנחנו: התקשורת, השמאל, בתי המשפט, האליטות.
ולכן, כשזה עומד קטאר מול בלפור, מכונת המסרים והרטוריקה תהפוך מיד אויב לאוהב. או לפחות למשהו מורכב. כי הסיפור איננו קטאר. אני נמנה עם אלה הסבורים שצריך לבלוע את הרוע שלה, ולהשתמש בה בוודאי לצורך שחרור החטופים. הסיפור הוא השקר, המניפולציה בדעת קהל והאמצעים שכולם כשרים בשביל עוד יום אחד בבלפור. קטאר כמשל.
התרעות פיקוד העורף