עד כה, נערכו מספר סבבים של דיונים, בהם כמעט בכל פעם שחרר או הקל בית משפט השלום את תנאי השחרור ממעצר של אוריך, וערר שהמשטרה הגישה לבית המחוזי התקבל והחמיר את התנאים. עד כה, אין בכך כל עניין יוצא דופן. אלה עניינים של יום ביומו.
מה ששונה במקרה זה, הוא זהות העצור, קרבתו הגדולה לראש הממשלה והעובדה שהמעצר מתבקש בתקופה בה קיים שיח ציבורי לוהט סביב רפורמה משפטית ותיקי ראש הממשלה.
אני מכיר את שני השופטים. הופעתי בפניהם ומדובר בשני שופטים מקצועיים, מנוסים ומומחים במשפט הפלילי שחלוקים ביניהם בדרך בה הם בוחנים את העניין שהובא בפניהם.
השופט האחד סבור כי אין חשד סביר שאוריך עבר את העבירות המיוחסות לו, בין היתר, כי אין הוא סבור שמדובר בעובד הציבור, בעוד שהשופט שדן בערר סבור כי אוריך יכול להיחשב עובד הציבור וכי שלב המעצרים אינו השלב לדון לעומק בשאלה זו.
השופט האחד סבור כי המשטרה לא ביצעה מספיק פעולות חקירה במהלך תקופת השחרור, בעוד השופט שדן בערר סבור לאחר בחינת החומרים שהוצגו בפניו כי המשטרה פעלה לעיבוי ראיותיה וכי היא זקוקה לזמן נוסף של שבועות ספורים לביצוע פעולות נוספות, ללא חשש לשיבושן.
השופט האחד סבור כי המשך התנאים המגבילים בשחרורו של אוריך מפלה אותו לעומת חשודים אחרים בפרשה, ואילו השופט שדן בערר סבור כי לא כך הוא ומנמק מדוע שונה עניינו של אוריך מיתר החשודים.
כך או כך, אין בכך כדי להטיל כל דופי בשופטים ובהחלטותיהם. כשמוגש ערר, אנו מצביעים על טעויות שאנו סבורים שעשה בית המשפט וערכאת הערעור יכול שתדחה את הערר, אך גם יכול שהערר התקבל. כך גם קרה בענייננו ואשרינו שיש לנו מערכת שבודקת את עצמה, שאינה מדברת בקול אחד ויכולה להפוך החלטות על בסיס טיעונים משפטיים ענייניים.
התרעות פיקוד העורף