בימים האחרונים אני מוצא את עצמי שקוע במחשבות נוגות-שחורות על אותם אלפים שמוצאים את עצמם מפוטרים, או על סף פיטורים, ואינם יודעים אם ביום המחרת ייאלצו להתחיל ללכת מדי בוקר ללשכת התעסוקה במקום לעבודה.
בעסקים הקטנים מודיעים על פיטורי 50 עובדי המפעל, בעסקים בינוניים על בין מאה למאתיים, בעסקים הגדולים כמו אופיס דיפו ובז"ן, המספרים מגיעים ל-800 ו-1,000.
אני נכנס לראש של סימה בירבקר (34), שאומרת את הדברים קורעי הלב הבאים: "יום אחרי הבגרות האחרונה שלי התחלתי לעבוד באופיס דיפו, תוך כדי העבודה התחתנתי וילדתי את חמשת ילדי. בשבילי אופיס דיפו הייתה יותר ממקום עבודה ופרנסה. זה היה הבית שלי. כשבבית המשפט נאמר לסגור את הרשת היה לי גוש בגרון, הבכי נתקע בגרון, הכאב היה עמוק לא רק בגלל הפרנסה, הרי המשכורת שם לא הייתה מי יודע מה גבוהה, זה מקום העבודה הראשון בחיי, ופתאום אני נשארת אחרי 17.5 שנים בלי עבודה. יושבת בבית ומחכה למכתב הפיטורים שיגיע אלי בדואר. קשה לי לחשוב על זה שמחר בבוקר אין לי לאן לקום ואין לי עבודה יותר. צריך לפרנס שבע נפשות ועוד יש משכנתה. לא יודעת על מה לחשוב".
אני יושב מול הטלוויזיה ורואה את הג'אנק-תוכניות, חושב על סימה שיושבת עם ילדיה מול אותו מסך בדירתה, היא רואה כמוני את כל הכוכבים הנוצצים בבגדים אופנתיים, היא וילדיה רואים ילדי עשירים שאמא קונה להם מותגים באלפי שקלים וחוגגים באירועי פאר מיוחצנים, ואני מדמיין את ילדיה שואלים למה להם יש ולנו אין, והיא מתכווצת ומפחדת לומר להם שמעכשיו יהיה להם הרבה פחות.
אני מדמיין את עובדי הקבלן עם שכר מינימום מינוס שיושבים עם ילדיהם ורואים את הפרסומות לאירועי החג הקרבים, שמחיר הכרטיס הזול עבורם הוא 150 שקל. הם יודעים שלא יוכלו להרשות לעצמם להוציא 1,000 שקל על אירוע ראוותני עם כוכבים מפלסטיק, וקשה להם לעמוד בפני תחינות הילדים.
כוכב הערב לעולם יוצא.....
התרעות פיקוד העורף