אחר הסעודה לשבירת הצום יצאו ז' טובי העיר מבתיהם ומיהרו לשוב אל בית הכנסת. כמתגנבים נכנסו ובאו אל בית הכנסת האחד, שעדיין עמדו בו המייתו ואימתו של היום הקדוש. בנוהג שבעולם, אין מפסיקין את הסעודה שלאחר הצום בבהילות ואין נחפזים לקום ממנה; אחת משום מטעמים שיש בה בסעודה זו בכל בית יהודי, ואחת משום טעמים שראשון בהם רפיון הגוף ואחרון בהם התעלות הרוח.
ואם כבר קם אדם מישראל מן הסעודה - הרי לא לבית הכנסת נושאות אותו רגליו, ששם בילה שעות ארוכות ורבות ביום הכיפור הזה כקודמיו; ואפילו תאמר יפים הניגונים ונעימה החברותא וגדולה התרוממות הנפש, הרי אחרי לילה ויום של קִרבה יתירה לרועה ישראל ולצאן מרעיתו טבעי שיהא אדם מתגעגע לביתו, לאשתו, לילדיו, לשולחנו.
נכנס אחרון מבין השבעה ואמר בלחישה: "בדקתי סביב-סביב. אין איש". החלו מחליפים קטעי ידיעות ששמעו כולם מאותו מקור - מן הרדיו שהיה משדר בלי הפוגה "בשורות" ניצחון עטופות ולפופות בשירי ניצחון ואפופות דברי שחץ ונאצה. הוסיפו מן השמועות שזה כמה שעות החלו מסתננות אל אוזני אנ"ש, נכנסות מהוססות ויוצאות מן הפה מעומסות, אחר שניזונו מפחדים שבלב.
השמועות פתחו במילים "פלוני סיפר לי שפלמוני האזין לשידורי ישראל ואמרו ש..." ונסתיימו בהזיות שעיקרן משאלות לב שהבשילו בלהט המאורעות המרעישים, כגון לחישות על שליח חרש מישראל שהוצנח זה עתה ובידו הוראות נוראות וכגון מעשיות על כוח מוטס שיבוא ויעמיס את כל יהודי העיר ויוציאם מעבדות לחרות.
טובי העיר, אנשי מעשה כולם, נסחפו למרות רצונם והחלו מתכננים התארגנות למקרה שזה יבוא. היה בכך מרגוע ליצר העשייה שלא מצא לו אפיקים אחרים והיה בזה גם משום עידוד, שהרי ציפייה זו נשענה על הביטחון שהמתקפה הערבית האדירה תיבלם ותישבר. לא אנחנו צריכים לדאוג ולחשוב כיצד הם יינצלו מן הפורענות, אלא הם-הם המחפשים דרכים להושיענו שהרי אנחנו בראש דאגתם. מכאן, שלעצמם אין להם מה לדאוג וניצחונם בטוח, השם יתברך.
זאת אפשר לעשות - אמר אבו סלים - אך יישאר נא הדבר סוד כמוס בינינו. נחלק את הקהילה לשבעה חלקים - הציע דאוד, צעיר הזט"ה - וכל אחד מאיתנו יעמוד כשר-מאה בראש מחנה, מוכן לכל הפתעה שתבוא; אם לטוב ואם למוטב, אינשאללה.
תאופיק אפנדי - איש הכספים והמסחר שבין השבעה - ישב ושתק. מחשבותיו נשאוהו הרחק אל עסקיו שהלכו ופחתו ככל שנתמעטה הקהילה. הסערה הזאת תשפיע רבות על העסקים. שאלה ישירה שהופנתה אליו עוררה אותו מהרהוריו.
השאלה היא - אמר נקאש, מתנער מדכדוכו - מה עושים כדי "להישרד ולהישאר יהודים" גם בשעת סופת מלחמת השמד הזו ולאחריה. מנמיכים קומה - פסק תאופיק - ומתחפרים. ומוציאים מראשם של הגברים הצעירים את המחשבות האנוכיות על בריחה. את הוריהם ומשפחתם הם מעמידים בסכנה. ומה שחמור מזה: מפרים הם בבריחתם את המאזן בין גברים ונשים, בין רווקים ורווקות, ודנים לייסורי תופת ולייאוש עלמות אומללות. גרועים הם מגברים המעגנים נשותיהם.
הוציאו את הפנקסים וחילקו. נתברר שרבים מן הנמלטים אחד-אחד טרם נמחקו מן הרשימות. לא יצאו משם עד שלא עדכנו את הרשימות ועד שלא בחנו את כל האפשרויות. כאשר לחצו ידיים לפרידה היו בעיניהם דמעות. איש לא ניסה להסתירן.
התרעות פיקוד העורף