חג החירות האמיתי הוא סוכות

אני שוכבת לי על המזרן בסוכה, ומסתכלת דרך הסכך על הכוכבים, לידי בתוך שמיכות פוך הילדים ישנים, ואני חושבת לעצמי שזאת אחת המצוות שהכי משמחות אותי.

אחרי הימים הנוראים על כל הכובד שלהם, אחרי התפילות הארוכות בבית הכנסת ביום הכיפורים והצום והדמעות, פתאום חג של יציאה החוצה, של ריח סוכה, חג שבו כל מה שנדרש ממך זה להעביר את חייך לסוכה ולשמוח. זה החג היחיד שכתוב עליו "ושמחת בחגך, והיית אך שמח", וזה כל כך קל לי.

מה בעצם חוגגים בסוכות? הרי את יציאת מצרים אנחנו חוגגים בפסח - החג שבו העם עזב את מצרים והלך אחרי האל לארץ המובטחת, הנס האדיר של קריעת ים סוף, המעשה ההרואי של בריחת העבדים מהרודן האכזר - ממש הוליווד; ובשבועות - השיא של המסע במדבר - מעמד הר סיני, מעמד אורקולי מרטיט שבו המפגש עם האלוהים היה קרוב עד אימה, הרגע שבו העם קיבל על עצמו את התורה.

אז מה חוגגים בסוכות? את הסוכות שבהן גרו במדבר במשך 40 שנה? את האוהלים שהם בנו? את היומיום? כמה פרוזאי, כמה לא מרגש וכמה שונה מהאירועים המיוחדים של פסח ושבועות.

פעמים רבות בחיים אנחנו מסתכלים על המטרות שאנחנו מכוונים אליהן, ושוכחים שכל יום בדרך הוא משמעותי. אנחנו ממוקדי מטרה, חושבים לאן אנחנו רוצים לכוון את הילדים שלנו, ושוכחים ליהנות מהיומיום איתם, גם אם יש קשיים. הסוכה היא החג של החיים הפשוטים, בלי יותר מדי שופרות וצלצולים. פשוט לשמוח בטוב שיש לנו עכשיו, להציץ בכוכבים ובילדים ולשמוח בזה.

כשאני שוכבת לי בסוכה אני לא מסתכלת רק על השמיים, כיף לי להסתכל מבחוץ גם על הבית. פתאום כל ההגנות הפיזיות של הקירות המוצקים והרכוש שיש בפנים נראים לי קצת מיותרים. מרוב שאני עסוקה בבניית הביצורים של החיים, להכות שורשים בכל מיני מקומות, לדעת שיש לי קרקע מוצקה של פרנסה, של מעמד, אני שוכחת להסתכל על זה קצת מבחוץ.

יש משהו משחרר לצאת מכל זה אל עולם פחות יציב, חשוף לרוח. ההרפיה הזאת גורמת לי לחשוב שהמאמץ היומיומי שלי הוא נחמד, אבל הוא מדומה, ומי שמארגן הכל מציץ עלי בחזרה מהסכך.

אני הולכת לישון שמחה בתוך הפוך. "אחרי החגים" כבר יגיע ממילא.