הביטו בישראלים שהיגרו לברלין, ושעוד לא גמרו למחות את שאריות המילקי מהשפתיים. הביטו באחיהם הרוגזים בישראל, שעוד לא גמרו למחות את הקצף מהשפתיים. הרבה דברים אפשר לומר על ויכוח ההגירה הלוהט שהתפתח כאן בימים האחרונים, אבל לא בטוח שיש בזה הרבה טעם.
לא המילקי הזול, לא הפרובוקציה הזולה, לא השבעה ורבע ישראלים שעזבו. כל אלה לא חשובים. מה שחשוב זה מי שנשארים, והבית שהם בונים כאן, והידיעה שאינה עוזבת את ירכתי הראש: שבתים כאלה כבר נבנו ולא החזיקו מעמד.
בדרך הארוכה ממצרים אל החופש אפשר להסתפק בסוכה. אפשר גם בלי מילקי. אבל האם הסוכה היא באמת כל כך מעט? בהשוואה לפירמידות, מובן שכן. אבל לא בטוח שזו ההשוואה שצריך לעשות - אולי מוטב להשוות את הסוכה לאלטרנטיבות שעמדו מולה בעת שהוקמה, בעת הנדודים.
במדבר הסוכה איננה בית ארעי. מנקודת המבט של עם שנודד במדבר, הסוכה היא הדבר הכי קבוע שאפשר להציע יחסית לאפשרויות אחרות (אוהל, שק שינה, האוויר הפתוח). זו דרך מסקרנת יותר להסתכל על הסוכות, כי היא כורכת את משמעותה של הסוכה בנסיבות המקום והזמן.
התרעות פיקוד העורף