סיפור לחג: אמא יוצאת לטירונות

זה היה יום שרב לוהט ומעיק של שלהי קיץ 1957. מחלקת טירוני הנח"ל נקרעה בסדרת אימון כיתה בשטח האימונים שליד קיבוץ רגבים. החום הרג אותנו, הזיעה המיסה את גופנו וסימאה את העיניים, ושום הוראות מטכ"ליות על הפסקת אימונים בשעות של חום מטורף עדיין לא באו לעולם.

גם הטרטורים הסדיסטיים עדיין לא נאסרו. רוב הזמן לא היינו בדיוק בהכרה מלאה. ופתאום, בשיאה של שעת צהריים מטגנת, הודיע סמל המחלקה פיצי שמפסיקים את האימון, חוזרים למאהל ומתכוננים למסדר שיהיה בעוד שעה. הטמבל התורן שאל "למה מסדר", והיינו מוכנים באותו רגע לירות בו. אבל הוא יצא בזול - ריצה של חצי שעה סביב המחלקה המשתרכת חזרה אל אוהלי הסיירים שלה.

אנחנו, לא היה אכפת לנו למה מסדר ולמה הפסקת אימון. העיקר שנוכל לתת קצת מנוחה לגופנו המתפרק ולתפוס מעט צל במאהל. גם כשהודיעו לנו שכל החגיגה הזאת היא לכבוד חבילות שי לראש השנה שנציג הוועד למען החייל (כך קראו לזה אז) יבוא להעניק לנו, זה נגע לקצה הציפורן הקטנה שלנו. היינו אפתיים לחלוטין, שפוכים ללא תקנה.

אני בכלל הייתי אאוט. נרדמתי אפיח לו בהליכה. באימון לילה, ערב לפני כן, נקע חבר גרעין שלי את הרגל, ולקראת חצות, כשכולם חזרו למאהל, השאירו אותי להיגרר איתו. דידינו בקצב של מאה מטרים בעשר דקות כשהוא נסמך עלי, וכשהגענו למאהל, כבר כמעט האיר השחר. אותו שלחו לבית החולים, אותי לאימון היומי הרגיל.

ניצבתי במסדר, "מנקר" בעמידה, מתנדנד מצד לצד, ואלמלא השניים שעמדו מימיני ומשמאלי, כבר מזמן הייתי שרוע על הקרקע. מולנו הוצב שולחן מאולתר, ועליו הונחו חבילות השי. ואז מופיע הג'יפ של הסגן הבכיר של אלוהים, כלומר המב"ס (מפקד הבסיס), שאפילו את שמו לא ידענו.

הוא יוצא מהרכב, סגן אלוף קטן וזריז, חובש את כומתתו, רץ אל הדלת בצד השני, פותח אותה ומסייע לאישה כבודה, גם קצת כבדה, לצאת. כשהיא מקיפה את הג'יפ ומתייצבת עם המפקד מולנו, אני כמעט מתעלף.

"זאת אמא שלי", אני מסנן אל החייל שעומד מימיני. הוא מביט בי בעין עקומה, בחוסר אמון, מנצל את העובדה שהמ"מ וסמל המחלקה עם הגב אלינו ומסובב את אצבעו על הרקה. "ירדת מהפסים לגמרי", הוא לוחש. "לא, אני נשבע לך, זאת אמא שלי". "תפסיק לקשקש, תמשיך לישון", הוא עונה.

אבל זאת באמת הייתה אמא שלי. איך היא הגיעה לשם? מי שהכיר אותה לא היה שואל שאלה כזאת. היא הייתה אישה אקטיבית מאוד, פמיניסטית דתית כבר אז, אשת ציבור, פעילה בתנועת "הפועל המזרחי" ונציגתו בגופים שונים, בין השאר בהנהלת הוועד למען החייל.

בנוסף לכל אלה, וזה אולי העיקר, היא הייתה גם אמא פולנייה. לא היא תחמיץ הזדמנות להגיע אל הבן-יקיר שלה, הטירון שנותנים לו לצאת הביתה לשבת רק אחת לחודש וחצי, ומי יודע אם הוא אוכל מספיק וישן די הצורך ולובש סוודר בלילה.

חלוקת השי מתחילה. החיילים רצים בזה אחר זה אל השולחן, מצדיעים למפקד, לוחצים את ידי הגברת, מקבלים מידיה את השי וחוזרים בריצה למקומם. גם אני רץ, מצדיע, לוחץ את ידי הגברת כאילו לא ראיתי אותה מעולם ומקבל את החבילה. כן, אמא קורצת לי, אבל אני איני מעז לענות בקריצה, מאימת סגן-אלוהים הניח צב מתוח לידה. אני שב למקומי בריצה.

כשמסתיימת החלוקה וכולם מתחילים לחזור לאוהלים, אני פונה לעבר השולחן. "היי, תירוש, לאן אתה חושב שאתה הולך?" שואג עלי המ"מ. אבל עוד לפני שאני מספיק לפצות את פי, נשמע קולו של מפקד הבסיס: "עזוב אותו, זאת אמא שלו". פניו של הסג"מ מתכרכמות, מקבלות גוון אפרפר, ואני כבר מבין שטוב לא יצא לי מזה.

כשחזרתי לארץ, סיפרתי לאמא את הסיפור. היא שתקה. "באמת צלצלת למפקד הנח"ל?" שאלתי. "אני לא זוכרת. זה היה מזמן", היא ענתה. אחר כך אמרה: "ואם צלצלתי, אז מה? אחד כזה, נמושה שיורד מהארץ, לא מגיע לו שיזרקו אותו מהצבא?"

אחרי כשלוש שנים באתי במסגרת המילואים שלי להרצות בבה"ד 1, בית הספר לקצינים. בדיון שהיה שם התבלט צוער עם מבטא אנגלו-סקסי, שנכנס איתי לוויכוח. לאחר ההרצאה שאלתי אותו מאין הוא. "מדרום אפריקה", אמר, "עליתי לבד". "מאיזו עיר", ביררתי. "מדרבן", הוא ענה. "מה שמך?" "דיוויד מיכאל". "אתה מכיר אולי אחד ישעיהו מיכאל?" "זה אבא שלי", הוא השיב.

הבטתי בו, ופתאום ניבט אלי מקלסתרו סג"מ מיכאל ההוא, המתולתל והרזה. אבא שלך היה המ"מ שלי בטירונות לפני 30 שנה, אמרתי. "באמת? ואיך הוא היה?" הוא שאל. קצת התבלבלתי, אבל לבסוף פלטתי: "בסדר, בסדר". הוא חיכה עוד כמה שניות, כאילו ציפה שאוסיף משהו, ואחר כך לחץ לי את היד והלך.

אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנו מכתב. בתום הקורס, הוא כותב, קיבל חופשה לביקור הורים בדרום אפריקה וסיפר לאביו על הפגישה בינינו. הוא גם שאל אותו אם הוא מבין את פשר המשפט שאמרתי בקשר לאמהות הנדחפות. אז ראה שאביו נבוך פתאום, ולאחר עוד לחץ קל, סיפר לו האב את כל הפרשה. והוא, הבן, מודה לי במכתבו, שבזכותי התבהרה לו התעלומה של יחס אביו לצה"ל.