שלום עכשיו פועלת על אוטומט

במשך שנים אני מנהל ויכוח נוקב עם תנועת שלום עכשיו. תמיד האמנתי שלמרות המחלוקות העזות שיש לי עם המסקנות הפוליטיות של חברי התנועה, הרי שמדובר למעשה באנשים טובים, שפשוט לוקים באינפנטיליות ומנותקים מהמציאות המזרח תיכונית. השתדלתי וחיפשתי את נקודת האמת בדברים שלהם. "אדם צועק את שחסר לו", שר מאיר אריאל, ואני חשבתי שמה שחסר להם זה שלום, ולכן הם צועקים ומפגינים.

בעשורים האחרונים חלה תמורה רצינית בתנועה. מתנועה אותנטית ישראלית, שארגנה הפגנות של מאות אלפים בכיכר מלכי ישראל נגד מלחמת לבנון הראשונה, היא הפכה לתנועה שפועלת על אוטומט. תנועה בנאלית ופלקטית. ככל שהכיסים תפחו מכספים שזרמו אליהם ממדינות זרות, כך המסר הפך לצפוי. ככל שהאותנטיות הישראלית דהתה, כך התרחקה התנועה מזרם השמאל השפוי לעבר מחוזות שמעוררים סלידה ואי נוחות במי שרואה בעצמו ציוני.

המסע הפתטי של יריב אופנהיימר, מזכ"ל התנועה, הוא סימפטום למצבה של התנועה. אופנהיימר עבר מתוכנית טלוויזיה אחת לתוכנית רדיו אחרת, על מנת לקטול את הספר המעולה של טוביה טננבום, "תפוס ת'יהודי". פעם אחר פעם הוכה שוק על ירך, פשוט משום שהודה ללא כחל ושרק שלא טרח אפילו לקרוא את הספר שהוא בחר לבקר. איזה אדם נורמלי היה מעז לבקר ספר שהוא לא קרא, ועוד להודות בכך בשידור חי?

הקרקס הנודד, שבו אופנהיימר השפיל את עצמו באופן חסר מודעות עצמית, היה לא פחות מגרוטסקי. הוא סימן יותר מכל דבר אחר את שקיעתה ואובדנה של תנועה שלא הצליחה לגייס 30 משתתפים למסיבה לציון 30 שנותיה. כשראיתי את אופנהיימר ריחמתי עליו. לא ידעתי אם התגובה ההיסטרית שלו לספר של טננבאום נבעה מכך שאחד המממנים האירופים שלו הורה לו לצאת למחול התקשורתי הביזארי, או לחלופין, וזו אופציה גרועה יותר, הוא כבר מאולף ויודע לבד מה מצפים ממנו לעשות.