בואו נתחיל מכך שיש לי מזל אחד גדול שלא נולדתי בעשור אחר. פרימיטיבי יותר, כזה שמתוקף היותי אישה, היה נגזר עלי בלית ברירה לעמוד במטבח ולבשל ארוחות חג למשפחתי המורחבת.
אני תוהה אם באותם ימים התירוץ "לא יודעת לבשל", היה עובר איזושהי ועדת ביקורת חברתית. לא יודעת? תלמדי. "העמדתי סיר!", אני לפעמים זועקת בדמיוני מחלון המרפסת, וחשה סיפוק קטן מכך שאני יכולה להעביר הלאה את מסורת האוכל שאני כל כך אוהבת.
בדרך כלל זה עטוף בתירוצים שונים ומשונים של חברים ומשפחה: "אין לך תנור בבית", "המטבח שלך קטן", "אולי עדיף שתביאי יין", "אצלנו יש כבר את כל הסרוויסים המלאים". וכן הלאה. האמת היא שאי אפשר להאשים אותם. אני נהדרת בארגון ערבים בנוסח "הרמת כוסית של ועד עובדי חברה", עם קרטון של רוגלך, מוזיקה טובה, הרבה אלכוהול, ואני אפילו מרשה להם לעשן. בשנות ה-80 זה היה עובר נהדר.
תורת האירוח נחלקת לשניים. לאלה האוהבים לארח ולאלה המעדיפים להתארח. שנים של הדחקה גרמו לי להאמין שאני אוהבת בעיקר להתארח. אלא שמבט מדוקדק פנימה גילה לי בדיוק את ההפך. בימים של ריבוי סופי שבוע וחגים, אני תמיד מדמיינת לעצמי עולם אידיאלי שבו אני מארחת למופת. הלוואי, באמת הלוואי שהיה בי שמץ של כישרון להניח צלחות תואמות לצד סכו"ם מסודר על פי הסדר הנכון. סידור שולחן חגיגי עם מפיות שמתאימות למפה, ועם מפהשמתאימה לנר שמונח על פמוט דקורטיבי באמצע השולחן.
ועכשיו נראה מי מכם יכול להמשיך לעמוד הבא בלי לעצור רגע במטבח...
התרעות פיקוד העורף