לפיד: "אנחנו מנסים לשנות את המצב. רק התחלנו"

הביקורת שהכי מדאיגה אותי, אמרתי ללפיד, היא סביב הטענה שאין בתקציב החדש מנועי צמיחה. שזה תקציב ללא השראה, מעוף או תקווה. "נו, באמת",ענה לפיד, "אני אספר לך רק סיפור קטן אחד. יום לפני שאישרנו את התקציב ביקשו ראשי התעשיינים, צביקה אורן והאנשים שלו, לבוא אלי למשרד האוצר.היו שם נציגים כמעט לכל התעשיות הגדולות. זו הייתה יוזמה שלהם. הם באו, התיישבו, ואמרו כמה דברים. הם אמרו שהתקציב הזה מייצר מנועי צמיחה, שישבו יותר עיסוק בצמיחה תעשייתית, שהם מאוד מרוצים ואופטימיים. הם פשוט באו להגיד תודה".

אז מה הסיפור, שאלתי את שר האוצר, זה הכל פוליטיקה? "אני לא יודע בדיוק מה הסיפור", אמר לפיד, "אני מנהל עם עצמי לאחרונה דיון על זה, תראה, בסוף האופוזיציה צריכה תמיד להיות נגד, ועכשיו נדמה לי שהיא מתנגדת לדברים שהיא בעדם. כנראה שככה זה בפוליטיקה".

לפיד עבר, כמעט בבת אחת, ממעמד של המאמי הלאומי האולטימטיבי, נער הפוסטר של הישראליות המצליחה והבוטחת, לשק חבטות ממלכתי. לטעמי, הוא שגה קשות כשהסכים לקחת את תיק האוצר, התנדב לקפוץ לתוך מלכודת הפתאים שהציב נתניהו לרגליו ולהתנקש, במו ידיו, בסיכוייו (שנראו טובים) לדלג בפעם הבאה על עוד משוכה לכיוון לשכת ראש הממשלה.

"בוא נדבר רגע במספרים. סל המזון הממוצע ירד השנה ב-1.9%. זו ירידה קטנה, אבל זה כיוון חשוב. סל הקניות לחגים היה השנה זול ב-5% מאשר בשנה שעברה. גם זה כיוון חשוב. אני חושב שאנחנו בכיוון הנכון. רוב העבודה עוד לפנינו, אבל אנחנו מנסים לשנות את המצב. קח את הקייטנות של שי פירון להורים הצעירים, שחוסכות כסף, כדוגמה. ודווקא עכשיו, כשמתחיל סוג של שינוי כיוון, העניין הזה פורץ".

זה עדיין קוסמטיקה, אמרתי לו. העובדה היא שכמעט בכל מקום אחר בעולם הרבה יותר קל וזול לגדל משפחה, ללמוד, להגיע לדירה. זה מצב בלתי נסבל. "נכון", הוא מסכים, "אבל הדיון על חיים בארץ הוא מורכב יותר משאלת יוקר המחיה. זו שאלה חשובה, אולי אפילו חשובה מאוד, אבל צריך למקם אותה בתוך הפסיפס הרחב של כל השיקולים, הנסיבות והערכים".

לפיד לא רוצה לפרט, אבל עומדים מולו גורמים ותיקים, רבי עוצמה. "זה לא פשוט לשנות את הסדרים הנושנים האלה", הוא אומר, "אתה יודע איזה לובי יש לחקלאות בארץ? אתה יודע איזה לובי יש לחלב? בכל פעם שמישהו מנסה לעשות משהו, באות רשתות המזון, מפעילות את החקלאים, או הרפתנים, קושרים את זה מיד להרס הציונות. קשה להזיז את זה, אבל אנחנו נזיז את זה. התחלנו, ואנחנו מתכוונים להמשיך".

חלומם של מקימי המדינה היה להגיע למצב של חברה מערבית מודרנית, אולי אפילו חברת שפע, עם ערכים ליברליים וסוג של "חלום ישראלי", שווה לכל נפש. להיות עם ככל העמים. מדינה ככל המדינות. בהשגת המטרה הזו (והיא פחות או יותר הושגה) הבקענו גם שער עצמי מרהיב. חברה כזו מייצרת, בהכרח, בני אדם שמרוכזים יותר בעצמם מאשר בחלוציות, בהגשמה, בחזון הציוני ובשאר ערכים שנשמעים לבני ה-20 של היום כג'יבריש מעורפל.

רצינו להיות מדינה נורמלית? אז בבקשה. ככה זה במדינה נורמלית. ואני לא ציני. המשפט ההוא של ג'ון קנדי, "שאל קודם כל מה אתה יכול לעשות למען המדינה שלך, ולא מה המדינה תעשה למענך" (תרגום לא מדויק), נשמע היום לרוב הישראלים הצעירים כשטות קלישאית פומפוזית. לך תסביר להם שפעם, לא מזמן, זה היה משפט מכונן בהוויה הישראלית-ציונית. ואני לא מגיע עד "טוב למות בעד ארצנו", שנשמע היום לרוב הישראלים הצעירים כאגדת ילדים של וולט דיסני.

הם לא מבינים שבני הדור הקודם (כמוני), וזה שלפניו (ההורים שלנו, שהקימו את המדינה), לא ראו ולא רואים בישראל עובדה קיימת. הם לא מקבלים את קיומה של המדינה היהודית היחידה בעולם כדבר מובן מאליו. מבחינתם (כן, גם מבחינתי) ישראל היא נס מופלא, זה צירוף מקרים נדיר שהתאפשר ברגע אחד קטןשבו השמש האירה בין העננים המטורפים וקיבלנו צ'אנס יחיד במינו להיות עם שיש לו מדינה.

הישראלים החדשים, הצעירים, גדלים באווירה אחרת לגמרי. מבחינתם אין כל הבדל בינם לבין הצרפתי הצעיר, הברלינאי הצעיר, הניו יורקי הצעיר. הם יחיו במקום שבו יותר זול להם ונוח להם לחיות. ציונות? קודם כל חיים נוחים. זוהי ראיית העולם שלהם. אני לא בא אליהם בטענות עליה. העולם הפך לכפר גלובלי, ישראל היא חברת שפע מודרנית, ותנאי השוק הם אלה שקובעים. זה המצב. מי שיילחם בו, הוא דון קישוט מודרני.

אבל אי אפשר להתווכח על הכוונה. במקרה הזה, הכוונה חשובה לא פחות מהתוצאה. הכוונה מוכיחה שיש רצון. שמשהו קרה. שהם הבינו, שם למעלה, שככה אי אפשר יותר. אז אם אפס אחוז מע"מ ייכשל, שיביאו משהו אחר. אבל הם כבר הסכימו לוותר על שלושה מיליארד שקל בשנה, בהכנסות מדינה, כדי לנסותלהועיל לנו. אותי זה משמח. ברמה העקרונית. אלה הנקודות היחידות שיאיר לפיד מקבל ממני, עד היום, בתפקידו כשר אוצר.

ועוד כמה דברים באותו עניין: אנחנו בעיצומו של חג הסוכות. יציאת מצרים. עם ישראל שישב על סיר הבשר, חוזר הביתה. כמה נפלאות דרכי ההיסטוריה. המנגינה לא משתנה בין התקופות. מה ציונות, מי ציונות, רוצים חשבון זול בסופר. זו לא המצאה של הדור הנוכחי. כפי שכבר נאמר כאן, הדרישות מוצדקות. רק הגרעין הקטן ההוא, שיושב בברלין ובמקומות נוספים ומנסה, משם, להטיף לירידה מהארץ, תוך שטיפת הרשת בגלי שנאה כלפי מדינת ישראל, הוא גרעין רעיל, מתועב, מעורר גועל.

גם לפיד, כששאלתי אותו בתחילת שיחתנו אתמול על התופעה, הגיב באופן דומה: "חבורה מתועבת של פוסט-ציונים, מסוג הגועל שצריך להלום בו", אמר. צריך להלום בו או להתעלם ממנו. נדמה לי שלהתעלם ממנו כבר לא ייצא לי. אבל צריך להיכנס לפרופורציה.

יש כאלה שמתעלמים. ממטיפי השנאה לירידה מהארץ עדיף להתעלם. אבל לא מהבעיה שגורמת לצעירים רבים כל כך לחפש את חייהם במקום אחר. אנחנו חייבים להמשיך להילחם על המדינה הזו, בכל הכוח. אסור לנו לוותר.

מן העבר השני התייצבה לבני, שרת המשפטים. לבני מציינת שהיא לא מקילה ראש בבעיית המסתננים, גם כאיום דמוגרפי פוטנציאלי על המדינה, וגם כתופעה שממררת את חייהם של תושבי דרום תל אביב. המוטו של לבני פשוט: תטפלו במסתננים, אל תיטפלו לבג"ץ. היא, בגיבוי היועמ"ש וינשטיין, התנגדה להצעות החקיקה של סער. הבעיה של לבני קשורה פחות למהותן של ההצעות האלה, ויותר להקשרים שלהן. בהזדמנות הזו, היא אומרת, סעיף חדש כזה בחוק שיגביל את בג"ץ יהווה תמריץ לכל אלה שתוקפים את בית המשפט העליון ושואפים לקצץ במעמדו וסמכויותיו. את זה, היא אומרת, לא בבית ספרנו.

דיברתי עם שניהם. לכל אחד מהם טיעון מוצק ועמדה אידיאולוגית ברורה. אני מבין את לבני, שרואה בהגנה על בג"צ הכרח למול עלייתם של הכוחות האפלים בחברה הישראלית. אני מסכים לגמרי עם סער, שמתקומם מול המצב שבו ממשלה אינה מסוגלת לקיים מדיניות. ההזדעקות האוטומטית הזו לדגל בכל פעם שמישהו מתווכח עם בג"צ תלושה לפעמים מהמציאות.

בקנדה, למשל, יש פסקת התגברות בחוק שמתחדשת כל חמש שנים, כי הממשלה הגיעה למסקנה שמלחמה בהגירה היא כורח אסטרטגי קיומי. באנגליה, ביתהמשפט העליון יכול לפסול חקיקה של הפרלמנט מטעמים של אי חוקתיות, אבל החוק הפסול יהיה בתוקף עד שהפרלמנט יחוקק חוק חדש בנדון. אפשר להמשיך לעבור בין המדינות הנאורות, לבדוק את רמת הטיפול שלהן בתופעת הסתננות העבודה, ולהגיע למסקנה הנדרשת שישראל אינה נוקטת שום אמצעי שלא ננקט במקומות נוספים. מה גם, שהסכנה שבפניה עומדת ישראל גבוהה בהרבה מהסכנות הנשקפות לאנגליה, אוסטרליה או קנדה.

בסיכומו של דבר, סער זכה בניצחון. הישיבה החלה בהתנגדות גורפת של וינשטיין וגם של לבני לחקיקה כלשהי. מבחינת היועץ המשפטי, יושבי מתקן "חולות" יכולים לחזור לתל אביב מחר בבוקר. כל מה שצריך לעשות הוא ליישם את מה שנותן החוק הפלילי כבר עכשיו (מעצר של חודשיים למסתנן לא חוקי), וזהו. לו הייתה הגישה הזו מתקבלת, אפשר היה להכריז סופית על דרום תל אביב כעל אזור אסון. הדבר היחיד שבלם באמת את ההסתננות היה מתקן "חולות" והתיקון לחוק המסתננים.

בחמשת החודשים שבהם כל זה היה בתוקף, התגברה מאוד היציאה מרצון מישראל, בחזרה למדינות אפריקה. ברגע שהוגשה עתירה לבג"צ, המסתננים הבינו שהמערכת הישראלית נחלצת לטובתם והפסיקו לצאת. ביום שבו התקיים הדיון בשבוע שעבר, התפרסמה ב"הארץ" ידיעה קטנה שבה סופר על מסתנן עבודה אריתריאי שנעצר באשמת תקיפתה וכליאתה של בת זוגו. הוא הובא למשפט אבל שוחרר והלך לדרכו, כי לא נמצא מתורגמן. כך מתמודדת מערכת אכיפת החוק עם חייהם ההרוסים של תושבי דרום תל אביב.

ומה עשה בנימין נתניהו בישיבה הזו? מנע את הצעות החקיקה של סער, אבל הלך על האפשרות השלישית: תיקון נוסף, שלישי במספר, לחוק המסתננים שיקצר את תקופת הכליאה ב"חולות" משנה למשהו כמו חצי שנה (עד תשעה חודשים). כך יימשך משחק הפינג-פונג עם בג"צ, עד שיושג האיזון הראוי. מדוע התנגד נתניהו לשינויים המבניים שהציע סער? כי הוא לא מוכן להסתכן בפגיעה בבג"צ.

אבל לפני שאנחנו פורצים בתשואות, בואו לא נשכח: הסיבה של ביבי אינה שלטון החוק ורוממותו, אלא המשך החסינות שמעניקה לו מערכת אכיפת החוק, שמאפשרת לו להמשיך להתנהל בצורת התנהלותו מבלי לחשוש מחקירות,בדיקות או בעיות כלשהן.

זו הסיבה לכך שביבי בזמנו הצהיר על תמיכה ברעיון של יעקב נאמן לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. אחרי חמש דקות רמז לו מי שרמז, ונתניהו חזר בו מהסכמתו. מבחינתו, בואו לא נזיז כאן כלום. ככה זה הכי טוב.