אמא שלי הגיעה לחופשה בארץ ביום שלישי. כבר באותו היום נפגשנו. במצבי הנוכחי אני זקוק לאמא בסביבה. רוב הזמן אני מורגל בהרגשת היתמות הכללית, לאור זה שפרט לתקופות מסוימות תמיד הפריד ביני לבינה אוקיינוס. אבל לאחרונה, כנראה בשל אירועים טראומתיים שנחתו עלי, אני מרגיש בודד מתמיד.
"אין שום דבר שגורם לך להרגיש טוב?", אמי שאלה כשישבנו בדירת הנופש שלה בהרצליה. "חוץ מארד, כמובן".
"לא נראה לי".
"תחשוב טוב".
"יש משהו אחד, אבל אני מתבייש להגיד לך".
"ממני אתה מתבייש? אני אמא שלך, יצאת ממני".
"תראה, גם אם אתה כן, אני מקבלת את זה", אמרה לי אמי.
"אני יודע, אמא, אני מכיר אותך. צר לי לאכזב אותך, אני לא גיי. אני נשוי לאישה ויש לנו ילד שנעשה בכיף ובהנאה גדולה".
אמא שלי הדליקה סיגריה. "טוב, בואי נשנה נושא", אמרתי ושאלתי אותה אם ביררה לי את העניינים עם הקונסוליה הבריטית. כן, היא אמרה והסבירה שזה לא פשוט. "בשביל שלארד יהיה פספורט בריטי, אתה צריך לגור לפחות שלוש שנים באנגליה".
"אני ממש לא פוסל את האפשרות הזאת", אמרתי לה. מאז מבצע צוק איתן אני מאוד מודאג. המלחמה וההתרופפות ביחסים עם ארצות הברית, דאע"ש, בחירתו הצפויה של ביבי - האיש הכי פחות פרגמטי במזרח התיכון - בבחירות הבאות, התחזיות הדמוגרפיות, "ישראל היום", הגזענות וסגירת תל אביב בשבת, גורמים לי להאמין שהמצב רק ילך ויתדרדר. ישנם שני תסריטים. האחד הוא אפוקליפטי וקלאסי, ובמסגרתו בתוך 20 שנה אין כאן מדינה, או שיש סתם מדינת הלכה דתית, שמונהגת על ידי מועצת חכמי תורה כלשהי. זה תסריט אפשרי, אבל לא ממש סביר.
התסריט השני הרבה יותר ריאלי, ובמסגרתו היחסים עם הפלסטינים ממשיכים להיות בדיוק כפי שהם - סטטיים לחלוטין - וכך אחת לכמה שנים יש כאן מלחמה עם עזה, פורצת אינתיפאדה בגדה והמצב הכלכלי מוסיף ומתדרדר, בהתאם למדינה שאין לה עתיד: יוקר המחיה ממשיך לעלות, כך גם שיעור האבטלה, הנדל"ן הופך בלתי אפשרי וכן הלאה. לא מן הנמנע שבמצב כזה, כשהילד שלי יגדל ויפגוש את המציאות הזאת, הוא יחשוב איך להסתלק מפה. ואני רוצה לתת לו את האפשרות. להערכתי, הדור הצעיר החילוני שיגדל פה, וביניהם גם בני, יהיה הרבה פחות מזוכיסטי מהדורות הנוכחיים. הוא לא הולך לחשוב פעמיים. ברגע שהמדינה לא תראה לו אהבה, הוא יחפש אחרת. זה יהיה דור שונה. דור מחושב יותר, נועז יותר, עם סף קיבולת שונה.
כפי שזה נראה, בניגוד אלי, הוא באמת יצטרך את הפספורט הזר. אני אומנם מרגיש איזו מחויבות כלפי המדינה, ואני אוהב אותה בדרכי (אותה ואת השפה העברית שמקרקעת אותי לאדמה הארץ ישראלית), אבל די ברור שהדורות הבאים ישלטו באנגלית בצורה כזו, שהיא אפילו תהיה טובה יותר מהעברית שלהם (כבר היום רבע מהדור הצעיר דובר אנגלית). תחושת הטריטוריאליות שלהם - בחסות ההתקדמות הטכנולוגית שמסדרת לנו עולם שחולם להיות כפר גלובלי - תהיה רחבה הרבה יותר מגבולות המדינה. הם ירגישו בבית בשלושת רבעי העולם.
לכן ביקשתי מאמא שלי לברר איך יוכל בני ארד לקבל פספורט בריטי כמוני. הסיבה שהוא לא מקבל דרכון באופן אוטומטי היא כי אני לא נולדתי באנגליה כמו אמי. רק מהלך שיוכיח נאמנות כלשהי לממלכה המאוחדת, כמו למשל מעבר לאנגליה לכמה שנים, יוכל לסדר גם לו (וגם לאשתי) את הפספורט הנחשק.
"אל תשכח שיש לך משפחה גדולה באנגליה", אמרה אמי, "אתה לא תרגיש זר".
עוד לפני שהגבתי, היא גם הוסיפה שהיא מקווה שאוכל להתמודד עם מזג האוויר הבריטי ועם המחסור בשמש. "זה יכול לגרום לדיכאון", אמרה.
"אמא, אני רוצה להרגיש זר ומדוכא. אם לא ארגיש זר ומדוכא, איך אכתוב טורים? על מה אכתוב טורים? על חיי הכיף והשמחה שלי? מי רוצה לקרוא על זה? אף אחד. כי לאף אחד לא כיף ושמח. חוץ מלגיא לרר, הוא נראה לי די נהנה ומרוצה מהחיים בסך הכל, אבל חוץ ממנו כולם סובלים".
"טוב. אבל גם תיקח בחשבון שיש גל אנטישמיות עכשיו באירופה וזה מסוכן", אמרה ומהר מאוד הוסיפה, "אבל זה בסדר, בסך הכל אתה לא נראה כזה יהודי".
"אמא, לפני שבועיים כתבתי משהו נגד בנט והוא התעצבן על זה בעמוד הפייסבוק שלו. מאז אני לא יוצא מהבית מחשש שיתנקשו בחיי. את צריכה לראות אילו הודעות מצמררות אני מקבל מכל מיני מעריצים שלו. אז מה זה כמה גלי אנטישמיות בשבילי?".
"מה יש לך נגד בנט?".
התרעות פיקוד העורף