עוף גוזל: מכתב לאריק איינשטיין

נו, איך שם? אתה עוד יושב על הגדר? או שכבר שיבצו אותך? אתה מבסוט? לא להאמין שכבר חלפו 11 חודשים, הזמן רץ הא?

האמנים מאוד השתדלו, היו ביצועים טובים, היו גם פחות. בכל זאת אף אחד לא מסוגל להיות מדויק כמוך, כי אתה היית באמת מיוחד. היו גם ביצועים מאוד מרגשים, כמו זה של מוני מושונוב ב"היה היה". הוא פשוט שר את זה מהנשמה לזכרך, אני מניח שהיית אוהב את זה.

עוד לא סיימו לבנות את אולם הספורט בדרייב-אין. אני מקווה שהאולם ייקרא על שמך, ושהעסקונה המקומית לא תלכלך את זכרך בכל מיני קומבינות. הפועל עדיין על הפנים, והאוהדים עדיין מסכנים. אין רוכש, אריק, אף אחד לא רוצה לגעת במעוז האחרון של מפא"י. החולצה האדומה היא בעייתית, בדיוק כמו לפני שהלכת. אתה הרי היית מכור לספורט, אז בגדול לא השתנה כלום. לבטח היית מאושר במדליית הארד של דונלד סנפורד ב-400 מ' באליפות אירופה, או במדליית הכסף של ירדן ג'רבי באליפות העולם בג'ודו, וזהו.

# # #

אז תגיד, איך שם? פגשת את שמוליק קראוס? אני מקווה שאם נפגשתם, לא רבתם על ג'וזי כץ. כן, היא באה למופע. היא עוד לא סיפרה הכל על מה שקרה שם, אולי יום אחד היא תספר. שמע, בכל זאת היא היחידה שיכולה, אתם כבר לא זמינים לראיון. שיסל נראה טוב, נראה שהוא מטפל יפה במפעל ההנצחה שלך; אצל צ'רצ'יל נעצרה הדעיכה. התרגשתי לראות אותו מנגן, התרגשתי מהליווי של ארקדי וברי. הוא כבר לא יכול לשיר, אבל הוא סוחב יפה; מאור כהן נתן יופי של ביצוע ל"אני רואה אותה בדרך לגימנסיה".

היום השיר הזה בעייתי, אריק. כל פדופיל שני אומר שהוא גדל על השיר הזה, וזה כנראה השפיע עליו לרעה, אז הוא מתנצל באמת, ושנסלח לו. גם הרבה ידוענים שנתפסים עם ילדות מהגימנסיה, טוענים שהתלמידות שיקרו להן בסוגיית גילן החוקי להסכמה. אתה מבין? לקחו שיר, בנו עליו תזה, ולך תצא מזה עכשיו. שיר הסיום היה כצפוי "אני ואתה".

אני מקווה שהייתה תקלת סאונד, ולא איזו הנחיה מטופשת של קומיסר מהעירייה, שעכשיו 23:07 ואסור לשיר אחרי 23:00. אני באמת מקווה. בכל מקרה, אריק, כולם היו על הבמה, גם הקהל שר קצת, וכולם ידעו שאף אחד כאן (וגם אתה שם), כבר לא ישנה את העולם. כי יכול להיות שזה נגמר, כפי ששרת פעם, ואין כבר מקום לשינויים.

נראה אם בעוד חודש-חודשיים, המוזיקה שלך תחזור לגלגל"צ. אני מניח שממש לא. הם באו להנציח לערב אחד, הם לא כאן כדי לשמר פסקול של ארבעה עשורים. ואם תהיה שאלה כאן בבגרות על אברהם חלפי, יהיו נבחנים שישאלו באיזו כנסת הוא היה חבר, או באיזו קבוצה שיחק. משוררים, אריק, זה כבר באמת פאסה כאן.

עצוב, אריק, אבל קשה להאמין שבעוד עשר שנים נחזור לפארק (יש עוד חברות סלולריות כאן, שעדיין יחגגו) עם עשרות אלפי מעריצים, כדי לציין את יום השנה ללכתך. אז מה אפשר לומר עליך, או עלינו, על הפסקול שלך שנשאר ממך בשבילנו? לא יותר מדי. אז עוף, גוזל, אנחנו עדיין כאן. לא רוצים לראות אותך בקרוב. אתה לא כועס, נכון? בטח שלא, אתה תמיד הבנת אותנו.

אני זוכר ששלחו אותי לפגוש איזה שרלטן כזה. איך שנכנסתי לקליניקה שלו, אמרתי, שלום דוקטור. והוא ענה לי שהוא לא דוקטור, הוא רק פסיכולוג קליני. הוא הראה לי כל מיני תמונות ושאל אותי מה אני רואה בהן. באחת מהן עבד אפריקאי בשדה תבואה וברקע הביטה בו עלמה יפהפייה, מאחוריה היה בית. אז אמרתי לו שזו כנראה תמונה מהסטורי-בורד של הסרט "מנדינגו". העלמה מ-א-ו-ד רוצה לעשות את העבד, אבל פוחדת נורא מאמא שלה. הוא שאל: איפה אתה רואה את אמא? עניתי לו: בבית, צופה מבעד לחלון. הרי לשם מה מופיע הבית בתמונה? אז הוא קבע שאני מתחכם.

ביקשתי רגע של כנות ואמרתי לו, דוקטור, אתה ממש, אבל ממש עושה לי את זה. הוא הרים את מבטו מבלוק הכתיבה ושאל למה באתי, ומה אני רוצה ממנו. עניתי שבאתי כי שלחו אותי ולא כי רציתי, ומה שאני צריך, לא רק רוצה, זו חוות דעת חיובית שאני נורמטיבי. ויצאתי בזול, רק 400 שקל פלוס מע"מ. אז עכשיו אני ממליץ לכל החבר'ה של ה"המרה" מהומואים לסטרייטים, שהרב'ה הפרימיטיב שלהם שולח אותם לטיפול, לעשות אותו דבר: הנה הכסף, יאללה, תכתוב שאני כבר בסדר, שהבראתי.

אה, שכחתי. הרי תהיה תמונה, אז תגידו שהגבר השחור ממלא את תפקידו באנושות, הוא עבד של הגבירה הלבנה. זה תמיד עובד טוב. ועם האישור מהפסיכולוג השרלטן, החסידים המתוקים יתחתנו, ויקפצו בלילות בגן החשמל למצוא מין זמין. אבל הכי חשוב: לא לשכוח לצום בכיפור, כי אז יסלחו לכם על התרמית. הרב'ה הבטיח.

# איבדנו את השוודיות. ראש ממשלת שוודיה, סטפן לופבן, לא אוהב אותנו. הוא הצהיר שיכיר בפלסטין. ראש הממשלה שלנו, בנימין נתניהו, אמר שהצעד הזה (רק הצעד הזה הרס את השלום האזורי, רק ההצהרה של לופבן) לא יקרב את השלום, רק ירחיק אותו. ברור שהזמינו את השגריר ונזפו בו (לא ביררתי על כיסא קטן לגמדים, מתנצל באמת). ועכשיו אני מודאג. אחרי שנפרדנו בעל כורחנו מערוץ ESPN אנחנו עלולים לאבד את השוודיות בכל מיני אתרים. וזו גזירה שאינה מתקבלת על הדעת, שאני משוכנע שהציבור יתקשה לעמוד בה.

מולו בן 25, לא הרבה יותר מבוגר ממני. הוא חייכן, חברותי, תמיד נכון להושיט יד ולסייע. בקיץ האחרון, אחרי שנשמעה כאן אחת האזעקות, שאלתי אותו אם הוא מפחד. הוא ענה לי שממש לא, כי בארצו מתחוללת מלחמת אזרחים עם מאות הרוגים בכל יום. הוא סיפר על עוני מזעזע, על מצוקה שכרוכה בהשגת מזון מינימלי, על רדיפות מצד בני שבטים אחרים, שרק רוצים להרוג ולהשמיד, בני שבט אחר.

בשבע השנים האחרונות, מולו לא ראה את בני משפחתו, הוא מאוד מתגעגע. הוא נמלט מסודן, עבר מסע מפרך לאתיופיה, כדי להגיע לכאן. הוא שילם הון כדי להגיע. הוא מתגורר בדירה דחוסה וצפופה, עם עוד עשרה עובדים זרים. אני רואה ויודעת שהוא עובד קשה מאוד, כדי להתקיים, כי השכר שהוא מקבל מאפשר לו רק קיום. כאשר אני צופה בטלוויזיה, בהפגנות נגד הפליטים בדרום העיר, אני חושבת כמה קשה לו לשרוד כאן בתנאים בהם הוא חי. במציאות בה הוא נרדף ע"י רשויות ההגירה, ומצד גורמים פוליטיים שתופסים טרמפ על מצבו ומצבם של האזרחים בדרום העיר.

אחרי ההפגנה האחרונה, שאלתי אותו אם פחד, ובכלל איך הוא מרגיש? הוא חייך כמו תמיד וענה לי שכאן הוא מרגיש בטוח, שכאן הוא מרגיש שזה בית, כי אין לו בית אחר. הוא חולם להתקדם, אולי אפילו ללמוד. הוא חולם להקים כאן משפחה, להתבסס. פתאום בשיחה הזו, נמחק לרגע הפער ביננו. כי לרגע היינו שני צעירים עם שאיפות ורצון להצליח.

ירדן קופמן.