כשביבי מריח קלפי: איך מתכנן ראש הממשלה להישאר בתפקידו

בנימין נתניהו הוא פרדוקס אנושי מוזר: מצד אחד, על פי הסקרים אין לו תחליף. מצד שני, אין אחד במערכת הפוליטית שלא מייחל להחלפתו. כולם נגדו. החרדים חורשי נקם, ליברמן לא מוכן לגעת בו במקל ארוך, בנט חותר תחתיו, לפיד שואף לרשת אותו, כחלון מתכנן להקדים את לפיד, גדעון סער ינסה להקדים את כחלון (או להצטרף אליו), לבני נואשה ממנו, הרצוג רוקם נגדו מזימות, בתוך הליכוד לא סובלים אותו.

עכשיו הוא במאמץ להשאיר כאן את גלעד ארדן, שממשיך להתלבט אם להישאר או ללכת. ארדן הוא המתלבט הנצחי. הוא נולד מיוסר. סוג של נתניהו חינני. הלב והבטן אומרים לארדן לנסוע לניו יורק, להתנתק מהטירוף, לשכוח מביבי, משרה, מחברי המרכז, לצבור קצת ניחוח בינלאומי, להתחכך בשועי הדיפלומטיה העולמיים, לנוח, להירפא.

חול המועד עבר עלינו עם הקומבינה הבאושה שנרקחה בבית המרקחת של נתניהו וסייענו המרכזי, ישראל כץ. המטרה: להשתלט על הליכוד, לאלף את המורדים, לאפשר לביבי מרווח פעולה לקראת הבחירות הבאות. לקומבינה הזו רמת ביבים, כרגיל, אבל מאחוריה מחשבות אסטרטגיות גדולות. נתניהו הגיע למסקנה שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלו, אלא אם כן יעשה אחד משניים: או שיצליח לייצר לעצמו איחוד נוסף ערב הבחירות עם מפלגה אחרת, או שיצליח, איכשהו, לייצר רשימת ליכוד אטרקטיבית ורעננה לכנסת, עם כוכבים חדשים. למה כוכבים חדשים? כי הישנים ברחו.

על האפשרות הראשונה, איחוד פוטנציאלי בימין, עובדים כל הזמן. אלמלא האיחוד של הרגע האחרון עם ליברמן בפעם הקודמת, היה נתניהו עכשיו יו"ר האופוזיציה, במקרה הטוב, ואזרח מודאג בקיסריה (בלי מימון ציבורי לאיטום הבריכה), במקרה הרע. בפעם הבאה הצורך באיחוד יהיה עוד יותר קריטי, כי כמות הממליצים שתהיה לנתניהו אצל הנשיא התמעטה מאוד.

ולכן עובדים: המגעים בין אנשי נפתלי בנט לאנשי נתניהו נמשכים כל העת. הבעיה היא שגם אם החתן והכלה יסכימו (ביבי ונפתלי), יש מעליהם היררכיה גבוהה יותר, שבה מתקבלות ההחלטות. הגברת נתניהו לא נמצאת שם ויהיה לה קשה להעלות על דל דעתה את האופציה שנפתלי בנט, יחד עם האיילת שקד שלו, יוכתרו רשמית ל"ביבי, הדור הבא" ויסתובבו לה בסלון, ועוד עם נעליים.

יש לא מעט חברים שבוחשים בקדירה המסוכנת הזו, שעלולה בכל רגע להתפוצץ להם בפרצוף, אבל אנחנו עדיין רחוקים מתבשיל. בנט השלים בינתיים את המהלך במפלגתו והוא משתעשע באפשרות להקדים את ירושת נתניהו בדור או שניים. לבחירות הקרובות, למשל.

הוא חייב כוכבים חדשים. את מי יציב בשלטי הבחירות? מי ידבר שם, חוץ ממנו? כץ, בואו נגיד את זה בעדינות, כבר לא יהיה משאבת מנדטים. כחלון לא יסכים להצטלם שוב כ"יו"ר הבא של מנהל מקרקעי ישראל". אז מאיפה הוא יביא כוכבים שיאמינו לו שסופם יהיה שונה מסופם של אלה שקדמו להם? לזה נדאג אחר כך. תמיד יהיו פתאים חדשים שיאמינו להבטחות הישנות. זה עבד כל השנים, אין סיבה שזה יפסיק לעבוד עכשיו.

מה הבטיח נתניהו לכץ כדי להפוך אותו למשת"פ ולמוציא לפועל הראשי של התוכנית הזו? בליכוד מדברים על זכות הבחירה לתיק הראשון של הליכוד. מספר 2. מה זה אומר לגבי יעלון, למשל? יכול להיות שכץ יהיה שר הביטחון בממשלת נתניהו הבאה, אם וכאשר? או שר האוצר? ומי יקבל עכשיו את התיק שמתפנה עם פרישת סער (ואולי עוד אחד, אם ארדן בסוף יתהפך ויחליט כן לנסוע)?

ההערכה היא שנתניהו ישמור את התיק הזה אצלו, בינתיים. כך יוכל לאלף את מתקוטטי הליכוד שלוטשים, כל אחד בנפרד וכולם ביחד, את עיניהם לעבר התיק הזה. יש שם קהל גדול וקדוש שמכיל את יריב לוין (עם הבטחה ברורה של נתניהו), גילה גמליאל (כנ"ל), יובל שטייניץ (שרוצה שדרוג), צחי הנגבי (המקורב), ועוד כמה.

בינתיים נתניהו יהיה שר התקשורת הזמני, מה שיאפשר לו להשלים את ההשתלטות על התקשורת, לסגור ערוצים, לפצל זכיינים, להחריב את המעט שנשאר בתקשורת העצמאית, ואז, אולי אחרי הפריימריז, לשחרר את התיק לכיוון זה או אחר. כך או אחרת, המטרה של נתניהו ברורה: לשמור על המצב הקיים שבו הציבור מאמין שאיש זולתו לא יכול לשבת שם, ברחוב בלפור בירושלים. לפצל את יריביו, להתגבר על מתנגדיו, לייצר מנופים שיאפשרו לו לחדש את האשראי הציבורי שלו, ואולי אפילו לקומם את הבריתות הישנות (חרדים) למען המשך הישיבה במעון ראש הממשלה בירושלים.

לפני יותר משנה תיארתי כאן את "קן הקוקייה" שנפתח בבלפור, עם "כורסת הצעקות", עם הנרות, התמונות ושאר ירקות שהפכו את המעון הרשמי של ראש הממשלה בירושלים למאוזוליאום מטורלל. כעבור זמן התברר שכל זה היה על חשבוננו. חלפה עוד שנה, והנה זה חוזר. נכון להיום, בבית ראש הממשלה לא מפחדים מאף אחד, ובצדק. אין אף אחד שיכול לעשות להם משהו.

התקשורת התעייפה, תש כוחה והיא נאבקת על חייה. מבקר המדינה? הוא בעצמו עבר אודישן באותו בית ממש. על היועץ המשפטי לממשלה כבר דיברנו. משטרה? קודם שאהרונוביץ ודנינו יפסיקו להתקוטט, שהניצבים יפסיקו לחפור איש בשלדי רעהו ושרוח המפקד תשתנה. בקיצור, אפשר להמשיך לנבוח. השיירה תעבור, לאור נרות.

"השבוע נקבעה תבוסתנו בצוק איתן", אומר שלח, "חמאס הוביל למלחמה הזו כתוצאה ממצוקה. "המטרה שלו הייתה לזעזע את המערכת, לשבור את המצור על עזה וליצור מציאות חדשה. לצערי, המטרה הזו הושגה. זה קרה בגלל שאצלנו, כמו תמיד, אין אף פעם מטרה למלחמה או מהלך מדיני שאמור להשלים את המלחמה. עכשיו אפשר רק להסתכל על התוצאות ולהצטער. מתכנסת בקהיר ועידה בינלאומית של מדינות תורמות, והיחידים שנשארים בחוץ, הם אנחנו. נתניהו חושש שמהלך אזורי אמיתי מול המדינות המתונות יאלץ אותו לחדש גם את המו"מ עם הפלסטינים, ומעדיף לוותר על הכל. הנשיא א-סיסי מבקש מאיתנו לא לבוא.

"פגשתי השבוע", אומר שלח, "שר בריטי שייצג בוועידה הזו את בריטניה. הוא סיפר לי שזו הייתה מכירה פומבית בינלאומית ענקית, רק להפך. כולם התחרו בסכומים שיקדישו לשיקום עזה. נאספו שם 5.4 מיליארד דולר, כל העולם בפנים, היריבים שלנו והאויבים שלנו, ורק אנחנו בחוץ".

שאלתי את שלח אם הוא ציפה שגם ישראל תתרום. "ברור שלא", הוא אומר, "אבל יש לנו הרבה מאוד אינטרסים באירוע הזה, ולמרבה הצער אף אינטרס שלנו לא היה שם, ולא יוצג שם. אין פירוז של עזה, אין מניעת התעצמות של חמאס, לא נקבע שום תנאי ושום סייג לכל הכסף הזה שיזרום עכשיו, ולכן הלקח הברור שחמאס ילמד מהמבצע הוא שהם צדקו והם ניצחו, כי הם השיגו בדיוק מה שרצו: שינוי המצב. ולכן בכל פעם שהם יהיו בצרות, הפתרון שלהם, לירות על היהודים, הצדיק את עצמו".

שאלתי את שלח מה היינו צריכים לעשות. "היינו צריכים להיות בתוך העסק. לגבות מחיר על השיקום, על הפיתוח, להיות חלק ממהלך מדיני אזורי אמיתי". כן, אמרתי לו, אבל על פי כל המודיעין וההערכות, ההתעצמות של חמאס תהיה עכשיו קשה יותר, מצרים השתנתה.

"ואפשר לחבר את זה להצבעה בפרלמנט הבריטי, ולהודעה השוודית, ולהמשך קלקול היחסים עם ארה"ב. אבו מאזן כמעט חופשי ללכת לנו על הראש באו"ם, יהיה סחף קשה באירופה, רואים כבר ניצנים של חרם. זוהי מפולת מדינית על הראש שלנו, כשאין לנו חופש פעולה, אין לנו תנאים וסייגים סביב הכסף שיזרום ואנחנו בכלל לא בתוך החדר".

לא, כנראה שיש עתיד לא מתכוונת לפרק את הקואליציה עכשיו. עם כל הכבוד לביקורת הקטלנית של שלח, הוא לא פראייר. גם הוא קורא סקרים, ויש בו מידה של אחריות ציבורית. אין טעם לקחת את ישראל לבחירות עכשיו, הוא יודע. מה שכן קורה עכשיו הוא שהזרעים נזרעים. הרוח נזרעת עכשיו, הסופה תבוא אחר כך.

אז בינתיים הם זורמים. השאלה לאן. אם הבחירות ייערכו מחר, יש עתיד תאבד בין מחצית לשליש מכוחה. מצד שני, נכון לרגע זה יש שם לא מעט אנשים שמבינים ש-19 המנדטים הם יותר נטל מנכס. כולם שואלים "מה אתם עושים עם כל המנדטים האלה", ותשובה ברורה אין. כל שר משתדל לעשות לתיקו, אבל בסופו של דבר הקברניט הוא נתניהו, והספינה שטה בעליצות לעבר הקרחון.

לא בשביל זה באתי לפוליטיקה, אומר שלח בשיחות סגורות, באתי כדי שיהיה שינוי אמיתי בסדר העדיפויות, כדי שנפסיק לזרום ממלחמה למלחמה, כדי שאפשר יהיה להחליף את הדכדוך והדאעש של ביבי בחזון ובתקווה. בינתיים, המטרה הזו לא מתקרבת, אלא מתרחקת. מתישהו יישבר לשלח וההערכה היא, שגם ללפיד.

בזמן שנותר עד הבחירות, ינסה נתניהו לפרק את פצצת הזמן הזאת המונחת על שולחנו, מוקפת נרות ריחניים. הוא מנסה לפייס, לכרכר ולרצות את זה שעשה הכל כדי שלא ייבחר לתפקיד נשיא המדינה, ראובן ריבלין. הוא מתחנף לאריה דרעי, יוצק מים על ידיהם של גפני וליצמן, ובטח יבטיח לגלעד ארדן שבקדנציה הבאה יוכל להיות לא רק שגריר באו"ם, אלא אפילו מזכ"ל האו"ם. העיקר שיישאר.

אחר כך התבהרו השמיים וירח כמעט מלא הציץ מעל, ארצי שייט מלהיט להמנון מכל התקופות והזמנים - הוא יכול לשיר להיטים עשר שעות ברציפות ולא לחזור על אותו שיר פעמיים - ואז ניגשה אליו בחורה צעירה ונתנה לו פתק. הוא היה בדיוק בעוד אחד מסיוריו בין הצופים בקהל, הוא לקח את הפתק, עלה לבמה, שלף משקפיים, קרא, תחב את הפתק לכיס, הביט בצעירה שישבה באחת השורות הראשונות, שילב ידיו בתנועת התנצלות ואמר לה, "אני לא יכול. יהיה לי קשה. אני מבקש סליחה". היה ברור שמשהו עובר עליו. "אבל", הוא הוסיף ואמר לה, "אני אשיר לך שיר".

ואז הוא שר את "לנגב לך את הדמעות". הצלם שמשוטט בקהל התמקד על הצעירה עם הפתק, שמיררה בבכי לאורך כל השיר. אלפי הצופים באמפיתיאטרון ראו אותה, על המסכים הענקיים, כשצעירה אחרת מלטפת את שערה ומנסה להרגיע אותה. כשארצי סיים את השיר, ראיתי שעיניו שטופות דמעות. הוא חזר לכיס, הוציא את הפתק, הרכיב את המשקפיים ואמר: "השיר הזה מוקדש לזכרו של יאיר אשכנזי, שנפל בצוק איתן. אלמנתו נמצאת איתנו היום בקהל".

הגיע תורו של הקהל לבכות. נדמה לי שכמאמר הקלישאה, לא נותרה עין יבשה שם, ולא בגלל הגשם. אלפי אנשים קמו על רגליהם ומחאו כפיים, בוכים, דקות ארוכות, יחד עם מוריה אשכנזי, שהמשיכה למרר בבכי, מהול במבוכה, בשורה הראשונה. הסמארטפונים אפשרו לי, ולעוד רבים מהצופים, לדעת תוך כמה שניות שיאיר אשכנזי היה בן 36 בנופלו, לוחם ביחידת המילואים של בה"ד 1, תושב רחובות, יועץ משפטי חיצוני לעיריית מודיעין, נשוי למוריה ואב לשלושה ילדים קטנטנים, כולל תינוקת שנולדה חודשיים לפני שנפל. עכשיו, תנסו לא לבכות.

למחרת נסענו לעין גדי. יש בקיבוץ מלון חמוד, צנוע ומלא אנשים טובים. בשבת עשינו את המסלול בנחל דוד שהיה, להפתעתנו, מלא מים. המפלים שצפו, הבריכות היו מלאות, מזג האוויר היה טוב כמו שהוא יכול להיות טוב בחול המועד סוכות בישראל. אוויר צלול, החום כבר לא מעיק, רוח קלילה וטובה מלטפת. אחר כך קפצנו לים המלח. לפחות 20 שנה לא הייתי בים המלח. הפתעה לטובה. חוף נקי ומסודר, מים מופלאים, שאין כמותם בעולם, תיירים מכל המינים והצבעים משתאים מול פלא הבריאה הזה.

למחרת, כדי לגמור בסטייל, עלינו למצדה. גם כאן לא הייתי לפחות 20 שנה. מצדה עכשיו מתוקתקת ומתוירת, אבל אותה מצדה בדיוק. אסור לשכוח, חשבתי לעצמי מעל הפסגה, משקיף אל השחזור של המחנה הצבאי הרומי למטה, איך זה נגמר בפעם הקודמת. אסור לתת לזה להיגמר כך גם בפעם הזו. חזרנו הביתה ביום ראשון. סופשבוע ישראלי מובהק, קסום, שמזכיר לי, גם בעיצומם של הימים הטרופים האלה, כמה טוב יכול להיות כאן.

בעקבות מה שנכתב כאן בשבוע שעבר בסוגיית פסיקת בג"ץ בעניין מתקן "חולות" ביקשה לשכת היועץ המשפטי לממשלה להבהיר כי היועץ ויינשטיין סבור כי ניתן להמשיך להפעיל את מתקן חולות, אך יש לעשות זאת תוך הקפדה על השינויים הנובעים מפסיק בג"ץ.