ירושלים כמשל: לא נלחמים מספיק באויבים מתוכנו

לפני שנים רבות התגוררתי בניו יורק בשכונה מעורבת של יהודים ולא־יהודים. בבוקר יום הכיפורים, כשהלכתי לבית הכנסת, הופתעתי לראות כי הרחובות שקטים. רוב החנויות סגורות ובקושי נראו מכוניות בכבישים ההומים בדרך כלל. גם הלא־יהודים כיבדו את היום הקדוש ליהודים.

אני גר בירושלים, בשכונה יהודית שלווה הרחוקה יחסית מקו התפר. ביום הכיפורים האחרון, בשעה ארבע לפנות בוקר, התעוררתי משנתי למשמע קולות חזקים במיוחד שבקעו מרמקולים רבי־עוצמה שלא הפסיקו לקרוא "אללה הוא אכבר" ולהשמיע פזמוני תפילה מוסלמיים לרגל חג הקורבן.

הווליום של הרמקולים היה אדיר, וקרוב לוודאי שנועד לצורכי פרובוקציה כנגד היהודים ביום הקדוש להם. הדת המוסלמית נוסדה כידוע שנים רבות לפני המצאת הרמקולים, וברור שאין כל ציווי דתי לשדר למרחקים את תפילות חג הקורבן בעוצמה כזו דווקא.

הרמקולים המשיכו בשאגותיהם במשך שעות. אלפי יהודים בשכונות שונות של העיר נאלצו לסבול בלי שמישהו הפסיק את המטרד אף שהקמת רעש כזה בשעות הלילה והבוקר מנוגדת לחוק.

למיטב ידיעתי, התקשורת לא דיווחה על כך. היא גם ממעטת לדווח על ריבוי הפרות הסדר באזורים שונים של העיר - ידויי אבנים, זריקת בקבוקי תבערה, פגיעה בלתי פוסקת ברכבת הקלה ועוד. בשנים האחרונות אוחז את המדינה סוג של שיתוק המונע ממנה לפעול נגד הפוגעים בה מבפנים. הנה כמה דוגמאות על קצה המזלג.

בג"ץ ביטל את התיקון לחוק שנועד למנוע הצפתה של המדינה ברבבות מהגרי עבודה לא חוקיים ולפגוע באופייה היהודי. זכויותיהם של המהגרים האלה גוברים, לדעת בג"ץ, על זכויותיהם של יהודים ועל הצורך הקיומי לשמור על זהותה היהודית של המדינה.

בכנסת יושבים חברי כנסת המזדהים בגלוי עם אויביה של המדינה ואינם מוכנים להכיר בישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. חוק יסוד: הכנסת קובע במפורש שמי ששולל את קיומה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית או שתומך במאבק של ארגון טרור נגד המדינה אינו יכול להיבחר לכנסת. ואולם בג"ץ ביטל למעשה (גם אם לא להלכה) גם סעיף זה שבחוק, בכך שאינו מאפשר לאכוף אותו.

כאשר מנהל רשות השירות הלאומי־אזרחי קיבל החלטה צודקת להפסיק את התמיכה של הרשות במתנדבים של ארגון "בצלם", החליטה המשנה ליועמ"ש לממשלה לבטל את החלטתו. יכולתי להביא עוד דוגמאות. הצד השווה בכל האמור הוא אובדן מנגנון החיסון הפנימי של המדינה לפעול נגד הקמים עליה מתוכה. בשנותיה הראשונות של המדינה היו לה מנגנוני חיסון חזקים שסייעו לה לשרוד בתנאים צבאיים, כלכליים וחברתיים קשים לאין ערוך מאלה של היום.

למרבה הצער, מזה שנים השתלט על המדינה רפיון פנימי מדאיג. אילו חולשה זו הייתה מביאה לנו דיווידנדים בזירה הבינלאומית, ניתן היה אולי להבין אם לא להצדיק אותה. אלא שבפועל המצב הפוך. כשהיינו חזקים מבפנים זכינו להערכה גדולה בעולם. ואילו היום - ישראל מבודדת ובלתי פופולרית כפי שלא הייתה כמדומה מעולם.