1. אתה מאבד מישהו אהוב, הוא איננו ולתמיד, ויודע ששום דבר בעולמך לא יהיה כשהיה. ואז אתה מביט מהחלון ובחוץ העולם רועש ומתקיים בדיוק כמו אתמול. אני זוכר שבפעם הראשונה שזה קרה לי, בנעורי, באמת השתוממתי למראה מכוניות נוסעות, אנשים שקונים בסופר מרקט ואוהבים הצועדים שלובי זרוע.

השגרה הרועשת ברחובות העיר, לא מתנצלת אפילו במקרה, כאילו יצרה איזה נתק ביני ובין העולם, עוררה בי רצון להיחבא במקום שבו לא אראה את זה. אחר כך, כשזה קרה שוב לפני חודשים אחדים, כבר ידעתי את כל זה אבל עדיין בחלומות, בהזיות, בכל מיני רגעים, אתה כאילו מצפה שמשהו יתעוות בעולם שסביבך לאחר שמישהו שהיה כאן רק לפני רגע איננו, משאיר אחריו חלקת קבר: נקודת ציון למלאות שהייתה ואיננה.

2. לפני כמה זמן נעצרתי ליד שולחן פינג פונג. בעיקרון אני מתרחק משולחנות כאלה כבר די הרבה שנים. אין זה אומר שאני לא יודע לשחק - למעשה אני שחקן פינג פונג טוב. אבל השולחן הארור בועט אותי תמיד ליסודי. הכל התחיל בכיתה ה' כשבבית הספר נקבע טורניר פינג פונג. השולחן עמד במרתף מצחין ומאובק והמשחקים התנהלו בהפסקות. את השלבים הראשונים עברתי בקלות. שיחקתי לרוב נגד נערים גדולים יותר וניצחתי אותם ללא מאמץ רב.

כל אלה שהגיעו לשחק מולי גאים ומלאי רוח קרב עזבו בארשת מדוכדכת ובשתיקה זעופה. האמת היא שמההתחלה היה ברור לכל מי שמבין משהו לאן כל זה מתכנס: כמו בכל סרט ספורט טוב היו שני יריבים מושבעים שהתקדמו כל אחד במסלול נפרד, ונועדו להיפגש רק בגמר. אחד מהם היה אני, והאחר היה אסף כ'. אסף כ' הגיע אלינו מהולנד בכיתה ג'. זה היה בשנה שאסף אחר, אסף ה', עבר לארצות הברית. לו יכולתי הייתי בועט אותו לשם במו רגלי. שנאתי את אסף ה' שנאה טהורה. הוא היה מנהיג מלידה ושלט ביד רמה בחברת הילדים.

איור: ליאב צברי

בכיתה ב' הוא העיף אותי ממדורת ל"ג בעומר כי לא הגעתי לאיסוף העצים בנקודה שקבע וחיכיתי לקבוצה ליד הוואדי. החבורה הגיעה והוא הורה לי להסתלק - בעוד כל הילדים סביבו מהנהנים, מרכינים ראש וחומקים ממבטי. עד היום מספרים במשפחתי שלאחר שהם נעלמו להם בוואדי בכיתי ללא הפסקה ואיש לא הצליח להרגיע אותי. רק כששמו אותי באמבטיה חמה נרגעתי קצת. היום הזה נצרב בזיכרוני, וגם לאחר שנים כשאסף ה' חזר לבית הכרם נהגתי בו כמו שנוהגים באויב, פעם כשהוא שאל אותי מדוע אני לא אוהב אותו וסיפרתי לו - "בכלל לא הייתי בארץ בכיתה ב'," הוא טען.

הייתי מאושר כשגיליתי שאנחנו נפטרים מאסף ה'. אלא שלא העליתי על דעתי שאסף כ' (שכאילו ממש החליף אותו) יהיה אויב גרוע בהרבה. הוא הגיע מהולנד עם פנים תמימות, ידע רב בכדורגל, ערימת תכסיסים פוליטיים, נימוס שהרשים את כולם - ומיד השתלב היטב בחברת הילדים. כולם חיבבו אותו. אני לא זוכר אם שנאנו זה את זה ממבט ראשון, לדעתי בחודשים הראשונים שלו בבית הספר היינו חברים או לפחות התחזינו לכאלה אבל היריבות פרצה די במהרה, ולאורך כמה שנים עשינו הכל כדי למרר זה את חייו של זה.

דבר לא היה פסול בקרב הזה: עלילות דם, רכילויות, האשמות, קללות, לפעמים גם מכות. אבל חייבים להודות שלפחות בשנים הראשונות הכאב שהוא הסב לי עלה בהרבה על הכאב שהסבתי לו, אולי השתווינו קצת בשנים האחרונות של היסודי. אסף כ' היה שחקן פינג פונג מעולה, מאלה שמחזיקים את המטקה כמו מקצוענים, ומציגים חבטות מהוקצעות למדי. ובנוסף, בחצר הבית שלו ברחוב המייסדים עמד שולחן פינג פונג. ניתן לומר שאני הייתי כישרון גולמי יותר, למעשה הייתי טוב בכל משחקי הכדור: כדורגל כמובן, כדורסל, פינג פונג, טניס. הטורניר התקדם אל סופו הבלתי נמנע ושנינו הגענו לגמר.

אז התגלה פרט מכריע: הגמר לא יתקיים במרתף הטחוב. שולחן הפינג פונג ייגרר החוצה אל מגרש הכדורסל וכל הילדים בבית הספר יקבלו שעה חופשית כדי לצפות במשחק הגמר. כל הילדים בבית הספר: כל ילד שאהב ספורט יבין מיד את גודל השעה, זו הזדמנות חד-פעמית לתהילה או מוות, בעיקר כשמדובר במשחק בין שני ילדים ששונאים זה את זה וכולם יודעים זאת. לאסף היה כמובן יתרון: שולחן הפינג פונג בבית שלו. ולכן בכל השבוע האחרון דמיינתי אותו מתאמן ומשייף את משחקו, בעוד אני, יחד עם אילן שהיה שכני וחברי הטוב ביותר, נאלצתי להתגנב למלון "רמדה" שהיה די רחוק מביתנו ולשחק שם בשעות הערב, וכל זה בהנחה שמתחם הספורט יהיה ריק.

כאן שווה להעיר הערה: שנאתי להפסיד כילד. גם כשהייתי משחק סטנגה במרפסת בבית השתוללתי בכל פעם שהפסדתי ודרשתי משחק חוזר, ועוד אחד, גם בנבחרת הכדורגל של מתנ"ס זיו ובכל מקום ששיחקתי בו לא יכולתי לקבל הפסד. עצם הרעיון שאפסיד לאסף כ' בגמר טורניר הפינג פונג לעיני כל בית הספר נראה כמו אסון שאין לו שיעור. כשהחל המשחק הבנתי שגם אם אסף התאמן בכל החודש האחרון - הוא אינו שחקן טוב יותר. למעשה, ניצחתי את המערכה הראשונה די בקלות. את המערכה השנייה ניצח אסף. והגענו למערכה השלישית.

את המשחק שידר לתלמידים המורה להתעמלות מרבי, שהרבה לבקר את המשחק של כל אחד מאיתנו בעוד אנו משחקים. במערכה השלישית העניינים התנהלו באופן משביע רצון: כבר הובלתי משהו כמו 19-14 (המשחק עד 21), וכאשר אסף ניגש להכות את הסרב ראיתי את המבט המפוחד בעיניו, הוא היה קרוב להפסיד וידע את זה. באותו רגע הבנתי עד כמה אני רוצה לנצח, לנקום בו על התבוסות החברתיות שהנחיל לי, כאן, ליד כולם, במשחק שבו הוא לכאורה שולט.

החלטתי לא לסכן את היתרון שבו החזקתי ולהניח לו לעשות שגיאות. בעצם קפאתי. היוזמה עברה לידיו ואני בעיקר העברתי כדורים וחיכיתי למשגים מצדו. כל הזמן תהיתי אם אני עושה את הדבר הנכון, אולי בכל זאת עלי לתקוף? אסף מצדו גילה כוח עמידה ונחישות והרוויח עוד נקודה ועוד נקודה בעוד אני מאבד את החדות במשחקי ובעיקר לא מצליח להחליט אם לתקוף או להגן, ולבסוף כשכבר תקפתי לא הצלחתי להשיג דבר. הגענו ל-21-21 , אבל בשלב הזה כבר הפסדתי את המשחק.

כל כך התייסרתי בגין היתרון הגדול שאיבדתי, בגין מורך הלב שתקף אותי, כל כך פחדתי להפסיד עד שכבר לא האמנתי ביכולתי לנצח. כאשר חזרתי הביתה באותו יום התיישבתי על המיטה. התבוסה מפרקת - אין ספק. אך עדיין השתלהב בי ניצוץ שחגג - כמעט בניגוד לרצוני - את עצם העובדה שזה נגמר, שהמתח האדיר שבו הייתי שרוי התפוגג.

פתאום הבנתי שרציתי לנצח אבל גם כל כך רציתי שכל זה ייגמר כבר. עד היום בכל פעם שאני רואה שולחן פינג פונג אני נזרק מיד לרגע הזה שבו אני מוביל 19-4 והשמיים כחולים והשמש מלטפת ונדמה שזה נגמר - ואז הניצחון נשמט מידי. לפעמים אני מוצא את עצמי עומד ליד שולחן פינג פונג במקום זה או אחר ומשחזר מהלכים מהמשחק ההוא, תוהה מדוע לא נתתי לו שתי חבטות כף יד חזקות והכרעתי את המשחק, איך יכולתי לגלות מורך לב שכזה?

3. פעם, די מזמן, לאחר מותה של אמי כתבתי מעין יומן. ובעמוד הראשון היה כתוב:

אנחנו למדנו את המוות

לא את המוות שאיננו שלנו

אליו אנחנו אדישים

איננו פילוסופים

4. אחר כך הבנתי שגם המוות ש"איננו שלנו" - יכול להיות קצת שלנו. יש מין חלקה כזו בינך ובין אדם שאיבדת, שאיננו. משהו שהיה ביניכם, מקום ששניכם יצרתם בחלוף השנים, שנתחים גדולים מהחיים שלכם, מהחוויות שלכם מהזיכרונות שלכם מהנפש שלכם נמצאים בו, מתערבבים ביחד, מקום שנדמה היה לך שהוא שלך ושלו, שווה בשווה פחות או יותר. ופתאום המקום הזה שכל הזמן השתנה והתהווה קופא לחלוטין כשהוא מת, כאילו נעלם ביחד איתו. זו גם הנוכחות שלו שנעלמת מחייך, וגם מקום מסוים בעולם שלכאורה היה של שניכם, ונע קר מתוכך עם מותו.

שולחן הפינג פונג שהחזיר אותי ליסודי

לאבד מישהו אהוב, להפסיד במשחק הכי חשוב וללמוד שהמוות שאיננו שלנו יכול להיות גם שלנו