זה היה מהרגעים המכוננים בעיתונות שבו אסור להמציא את הגלגל. זה היה זמן לבשר ותפוחי-אדמה ולא לאייל שני. כשהגיע תורי לדבר אמרתי שצריך לראיין את דב גולדשטיין. רבי היה צריך להרגיע את נחירות השעמום. גולדשטיין היה מבכירי "מעריב" שפרש לביתו. מי שכתב עם רבין את ספרו בן שני הכרכים "פנקס שירות" ב-1979. חשבתי שרצח רבין יהלום בגולדשטיין שהיה ללא עיתון לכתוב בו. שההלם ינער ויעלה מחשבות וזכרונות בראשו ושלא יהיה מי שירצה לדבר יותר ממנו.
טרם שגמרתי לדבר, הגישה לי מזכירת המערכת את מספר הטלפון של גולדשטיין ורבי ביקש ממני לקבוע אתו למחרת בבוקר. קבענו למחרת בבוקר בבית קפה בחולון. הזכרתי באותה ישיבת מערכת כי הפרסומאי דוד פוגל הוא שכנו של רבין מעברו השני של המסדרון וכי רבין כתב פעם ב"מוניטין" טקסט אישי על אמו רוזה. נזכרתי בניסיון הטוב שהיה לי בימי "מוניטין" עם הצייר אורי ליפשיץ שממנו הזמנתי לעתים פורטרטים של אישים שונים והצעתי לרבי לפנות אליו. הבטתי השבוע בגיליון "סופשבוע" מה-11.10.95. בעמוד התוכן מופיע רישום קודר של רבין בפחם מאת ליפשיץ. כתבת הפתיחה היא הראיון עם גולדשטיין ואחריה הטקסט האישי של רבין על אמו מ"מוניטין". גם דוד פוגל זכה לפתחון פה.
גם בימים רגילים לא היה דב גולדשטיין קרסביץ לאומי. גם לא בקפה ״אפרופו״ בחולון בו ישב בשולחן פינתי במלוא עגלגלותו הדובית, משקפי קרן גדולות עם עדשות סגולות מנסות להסתיר את עיניו הדומעות ללא הצלחה. לחייו היו אדומות ולחות וקולו שתמיד היה צרוד ועבה, היה מרוסק ומעושן, יותר לחישה ניחרת מקול. ליד כף ידו ניצבה כוס וויסקי עם קרח שלא הייתה הראשונה. לא חשבתי הרבה כאשר שאלה אותי מלצרית מה אשתה. חשבתי שוויסקי הוא מה שעיתונאים שותים ברגעים היסטוריים ושבהקשר של רבין זה היה יותר ממתבקש. עובדה שגולדשטיין לא חשב שיש לו מה להסתיר במישור הלאומי. אותו בוקר נראה המישור הלאומי כמו עמק הבכא ברמת הגולן אחרי קרב השיריון עם הסורים. לא היה לאן להוביל את הכעס והמשטמה.
דב התעקש להבהיר משהו בפתח הדברים. "לא התכוונתי לדבר היום על יצחק עם אף אחד" אמר, "וודאי לא עם 'מעריב'. אדם עלול לומר שטויות בשעת צערו". אמרתי שאני מבין. "אבל אני זוכר לך לטובה שהטלפון הראשון שקיבלתי אחרי שעזבתי את 'מעריב' היה ממך. אמרת לי שיש לי היכן לכתוב. זה לא דבר ששוכחים״. נזכרתי בשיחה שגולדשטיין כיוון אליה ובכמה ראיונות בסגנונו המוכר שערך ב"מוניטין". זיכרון שנמחק לחלוטין מהדיסק כאשר עמדתי בלילה הקודם במערכת ואמרתי שהקופסה השחורה על רבין האיש נמצאת אצל גולדשטיין.
רבים תמהו על כך שדווקא רבין בחר בנתיב נקמה וחיסול חשבונות פוליטי ואישי בפומבי, אבל רבין היה שלם עם הספר שגולדשטיין כתב מפיו. לא התחרט, לא התנצל ולא חזר מאמירות שנדפסו בו. כאשר זעק פרס כנשוך נחש בהתמודדות האחרונה ביניהם בגני התערוכה "אני כתבתי עליך ספרים?" חייך רבין את חיוכו המתוק והמבויש ונע באי נוחות גדולה בכתר פלסטיק.
גם את זה צריך לדעת על רבין: החיים זימנו לו לימונים והוא לא הכין מהם לימונדה. הם החמיצו את פיו, מיררו את חייו והעניקו לו את אותה התנהלות רוטוויילרית נרגנת שהפכה לסימן ההכר שלו. לכן הוא נראה חלק מהזמן כמי שהחיים הם טרחה רבה מדי עבורו ומטרד גדול. וזה לא קשור כלל לכמה טניס שיחק עם סם לואיס, כמה וויסקי שתה להנאתו וכמה אהב לצלם. ג'ימי קרטר שקיבל את רבין כראש ממשלה בקדנציה הראשונה שלו, אמר עליו שהייתה לו "אישיות של דג מת". אני משער שקרטר התכוון ללחיצת ידו הרפה של רבין שהייתה חוויה מזעזעת לכל לוחציה. כמי שלחיצת היד הייתה עונש שנכפה עליו, הניח רבין בידך המושטת קרפיון מת ולח שזה עתה רוצץ ראשו בידי קצב באטליז השכונתי. כאשר לחצת בתורך כמנהג בני תרבות, התכווצו אצבעותיו בכפך כאילו היית שוורצנגר ועווית מיאוס עלתה על פניו.
התרעות פיקוד העורף