אני מוכן לגמרי לרגע המוות

השבוע אשתי נסעה להביא את הילד מהפעוטון וחזרה עם בשורה. "היה להם חוג חיות בגן", סיפרה לי בהתרגשות, "הביאו להם חומט וארד ממש התלהב. הוא החזיק את החומט".

"חוץ מזה", המשכתי, "איזה מין חוג חיות זה? חומט? זאת החיה שמביאים להם? כשאני הייתי בגמילה ועשו לנו טיפול באמצעות חיות, הביאו בעלי חיים מרשימים וקלאסיים - סוסי פוני, כלבי סן ברנרד (אם כי את האלכוהוליסטים בקבוצה זה קצת הכניס לסרטים), סנאים, איגואנות, צבים ענקיים (חיית הטיפול האהובה עלי) וכמובן תוכים".

"טוב, להזכירך, הילד לא בגמילה. הוא בפעוטון".

"זה בדיוק הפחד שלי, שאם ימשיכו לתת לו להחזיק חיות לא ברורות, אנחנו נצטרך להוציא אותו מהפעוטון ולהכניס אותו להוסטל למכורים. מה יתנו לו להחזיק בפעם הבאה? דורבן?".

רק באותו הרגע קלטתי משהו די מדהים, שרק לפני שבע שנים הייתי בחוג חיות משלי, בעוד גמילה לא מוצלחת. הייתי שאריות של אדם שנידון לחיים קצרים, שהיו אמורים להיגמר במוות עלוב ממנת יתר או סתם זיהום כתוצאה מהשימוש. והנה היום, כנגד כל הסיכויים, הפכתי לאבא שמרגיש נוח להעביר ביקורת על חוג החיות בפעוטון של בנו.

עמדתי שם במסדרון, בין המטבח לחדר השינה, והייתי די גאה בעצמי באותם רגעים, שזה דבר די נדיר. לרוב, לא רק שאני לא גאה בעצמי, אני עסוק בלהצטער על מיליון דברים שעשיתי. חלק גדול מהיומיום שלי מוקדש לשחזור כל מיני אירועים ולחוש בעקבותם מבוכה.

אבל באותו הרגע לא הייתה שום מבוכה וחרטה. רק גאווה. אפילו, לכמה רגעים, טפחתי לעצמי על השכם וחשבתי שזה בכלל לא מובן שהיום אני מתפקד, ואפילו יותר מזה, מחזיק משפחה ומרוויח כסף, ועוד בשביל לעשות משהו שאני אוהב לעשות, משהו שהייתי עושה גם אם לא היו משלמים לי (אבל אל תגלו את זה לעורך העיתון. אני ממש מקווה שהוא לא קורא את זה. אני בונה על זה שיש לו עיתון שלם לערוך והוא לא קורא בו כל משפט).

בקיצור, מגווייה מהלכת הפכתי לאדם שמהלך בגאווה. חיי הם סיפור התאוששות, והיום אני האיש היציב שלעולם לא חשבתי שאהיה. אבל ההרגשה שהמוות והחידלון אורבים בכל פינה, לא חלפה ועודנה טבועה בי. לכן אני משקיע את הכספים שאני מרוויח בעיסוקי השונים בצורה הטובה ביותר שאני מכיר: ביטוחי חיים. יש לי שני ביטוחי חיים שונים, ואני לוקח ברצינות את נושא המוות.

"כולם מדברים על זה כל הזמן", אמרתי בארוחת ערב משפחתית לא מזמן בטון מצטדק, "ואני היחיד שעושה משהו בנדון ורוכש לי ביטוחי חיים. אני פרקטי".

"אתה אוהב קניידלך, נכון?", שאלה אותי חמותי.

"כן, אבל אני עומד למות בקרוב", אמרתי ושמתי לב שאיש לא מתייחס לכך. אחר כך, כששאלתי את אשתי למה כולם מתייחסים בביטול לעתיד הטרגי שמצפה לי, היא השיבה שזה לא חדש לאף אחד שאני נותן לפסימיות שלי להוביל אותי למסקנות מטופשות. "טוב שלא סיפרת להם גם על הצוואה שהחלטת לכתוב".

זה נכון. לאחרונה נועדתי עם עורך דין בענייני כתיבת צוואה. בהתחשב בזה שכיום אני הבעלים של חלק נכבד מהעיזבון של אבי (המשמעות בפועל היא שיש לי חלק מזכויות היוצרים על יצירותיו ל-70 השנים הקרובות), ושהנה פתאום הספר שלי מתורגם לעוד שפה (הפעם, שימו לב, אחרי שתורגמתי לפולנית, כמו פוטין, אני הולך לנסות לכבוש את אוקראינה), ומי יודע, עד שאמות אני עלול להוציא עוד ספר והוא אפילו עלול להיות טוב - בהתחשב בכל זה, נדמה שאכן עלי לכתוב צוואה, כי יוצא שיש לי מה להוריש. חשוב לציין גם, שמכיוון שאני תמיד מקפיד לא להגיע למצב שאין לי סיגריות, אני קונה מראש פאקטים - מה שאומר שכשאמות, בטוח יהיו כמה קופסאות ספייר, והרי מישהו צריך לרשת את כל הניקוטין הזה.

אמרתי לעורך הדין שאני רוצה להוריש הכל לבני ארד. נניח, אם אני מת מחר, הסברתי לעורך הדין, אני רוצה שיידע שלמרות שמי שהסיעה אותו לגן והחזירה אותו משם, והאכילה אותו ברוב הלילות, זו אמא שלו, שיהיה לו ברור שהוא הדבר הכי חשוב לי בעולם, ולכן אני מוריש לו את הכל.