אני אוהבת סרטי תשוקה, לא ברוטלית מדי - לא אוהבת שמאכילים את הצופה בכפית גדושה עד להקאה. אני מעדיפה סרטים עם רמזים קלים, עם רגעי מריבה סוערת ומיד אחריה ההשלמה הסוערת עוד יותר. אני אוהבת שהגיבורה קמה ללכת, אומרת לו "זה נגמר, נכון?". אני עוד יותר אוהבת שהוא, הגבר המסוקס לידה, מניד בראשו לאות הסכמה ושולח אותה אל הגשם שבחוץ.
כשהוא עוקב אחריה, תופס במותניה, מושך אותה אליו ומנשק אותה כשקולות הרעמים ותקתוק הטיפות ברקע - תמיד יורדת לי דמעה. לא בגלל קיטשיות זולה, כי אם בגלל התשוקה הזו, הכל כך לא זמינה בחיי היומיום. כי כשרבתי עם ההוא שיצאתי איתו עד לא מזמן, זה היה דרך הודעות זולות בוואטסאפ. כתבתי לו שזה נגמר, שהוא כבר לא חשוב לי יותר, שאם הוא לא מוותר על מנהגי הפלרטטנות הזולים שלו, מבחינתי אין יותר מרסל לידו.
התרעות פיקוד העורף