אך הסיפור שלי מתחיל בעצם בנדידה שלא מרצון באחד מערבי החג האחרונים מבית קפה אחד לבית קפה אחר. מהשולחן הקבוע שהיה תפוס, לזה השני שגם הוא היה תפוס. ולו רק כדי לחפש מקום להתעורר בו, עם המנה שמסדרת לי את הראש בימי שישי ובימים של חופש.
אם יש משהו שלמדתי מסבא שלי ואימצתי, זה להחזיק כמה בתי קפה קבועים במקביל, כאלה שאת "בת בית" שם ולתמרן ביניהם, כדי שלא ייווצר מצב שחלילה אחד מהם נסגר והלך כל הבוקר. "אף אחד לא צריך לדעת שיש לך בצד אופציה אחרת", הוא אמר. ותמיד תהיתי אם הקריצה הזאת שהיה מוסיף בסוף, ניסתה לרמוז לי משהו בנושא אחר. הוא אכן ניסה.
זו אולי המחלה של המאה ה-21, של בני דורי ובעיקר של צעירים ממני, כי גם עלינו סבא שלי אמר: לא ממהרים להתחתן כי חושבים שיש תמיד משהו טוב יותר. ולא שהוא היה מונוגמיסט גדול בתורה. אלא שבכל פעם שהיה שואל: "נו, אז מה את עוד מחפשת?", לא הייתה לי ממש תשובה.
כמובן שגם הפעם יצא כי אותה לקוחה נאמנה של שלושה בתי קפה ברדיוס של שלוש מאות מטר ממקום מגוריה, גילתה שכולם היו מלאים עד אפס מקום. ואם היה מקום, הוא לא היה ליד שקע חשמל, או שלא נשארו עיתונים פנויים ומה זה בעצם שווה?
אלא שאני באמת לא מבינה מתי הדרישות שלי הפכו בלתי נסבלות, וחמור מכך, מתי הפכתי לעצלנית שכזו. מצד אחד, אני משתדלת לרוץ כמעט בכל יום, ומנגד חרב עלי עולמי כשאני מגלה שצריך לרדת חמישה רחובות כדי לחפש בית קפה אחר, או כשאני מגלה שהשולחן הקבוע שלי תפוס.
אלא שאז הבנתי שהחוויה הזו אולי קשורה לאחת ההחלטות הכי חשובות שהגעתי אליהן בחודש האחרון, זו הנוגעת לאזור הנוחות ועל כמה חשוב לצאת ממנו מדי פעם כדי לחוות את החיים מפרספקטיבה קצת אחרת. אני מניחה שלשבור שגרה זה עניין בריא לא רק עבור בני זוג, אלא גם למערכת היחסים שלי עם עצמי.
אז מה אם אין קפה פילטר ("מי שותה היום פילטר? בת כמה את?"), ובכוס זכוכית ("אין לנו, יש רק ספלים") ועיתונים? ("יש ספרים להשאלה"). לא יקרה כלום אם אני אגע פעם אחת בחיי בקצה, אזמין אמריקנו בספל ("רחמנא ליצלן") ואיהנה ממנו. ואולי גם אבהה בשדרה סתם כך, בלי לחשוב שאני מפסידה משהו אחר טוב יותר.
התרעות פיקוד העורף