בעולם החדש, הגירה היא לא מילה גסה

ב-1963 עמד נשיא ארה"ב ג'ון קנדי על מרפסת עיריית ברלין החצויה ודיבר אל המוני הכיכר והעולם: "לפני 2,000 שנה", הוא אמר שם, "האמירה הגאה ביותר הייתה 'אני אזרח רומא'. היום, בעולם של חופש, כל בני האדם החופשיים בכל מקום שבו הם חיים הם אזרחי ברלין. ולכן", סיכם קנדי, "כאדם חופשי, אני גאה לומר לכם, אני אזרח ברלין".

גיחה למחוזות הזיכרון ההיסטורי מספרת שלפני 2,000 שנה חלק ניכר מאזרחי העולם, כולל יהודים, היו עבדי האימפריה הרומית. גיחה קצרה יותר מספרת שחלק ניכר של העולם בימי קנדי היה משועבד לקולוניאליזם המערבי והאמריקאי. קנדי לא היה חסיד אומות העולם. הוא היה בעיקר חסיד האינטרסים האמריקאיים במלחמה הקרה נגד ברה"מ. הוא עצמו נולד עם כפית כסף בפה, בלורית עבותה ודחפים כבירים של שאפתנות והורמונים.

ה"חופש" המערבי שאותו ייצג נמדד מול רמת הדיכוי הפנימי בתוך ברה"מ. עם הקפיטליזם האימפריאלי של אמריקה יכולת להעלות במעט ולאט את רמת החיים ואת רמת החופש האישי. עם הקומוניזם תגיע לעבדות כלכלית ונפשית. וכך הפך קנדי, שייצג את רוח החופש האמריקאית (תוך ניצול של העולם השלישי בכפפות משי), להיות המייצג של רוח החופש האנושית בכלל.

"יהיה מצוין", ענה השר, חבר הבית היהודי, "ישראל תשלוט עוד יותר על שטחי יהודה ושומרון".

והפלסטינים? תהה קובן.

"לערבים תהיה אוטונומיה, כמו היום", חרץ אורבך בזריזות. אחרי מחשבה עמוקה מאוד אבל קצרה כפליטת נפיחה הוסיף: "פחות או יותר". כמה חינני. כמה מתועב.

על פי דבריו שלו באותו ראיון, אורבך היה בעברו "עיתונאי חיית המחמד של הדוסים והמתנחלים" עבור החילונים. בהווה, אם לשפוט באותם מונחים את דבריו, הוא הפך לחיית טרף.

המספרים דווקא תומכים באורבך. רוב העם הולך ימינה. מזל שיש עולם ויש לנו את ברלין. וושינגטון. לונדון. לא כדי שמי שלא יכול לשאת את המצב בארץ יברח לשם, אלא כדי שלנותרים בארץ יהיה עולם שלם מאחוריהם כדי להתמודד בעזרתו מול אורבך ומרעיו.

סיפור ה"מילקי" בברלין והייאוש הנוח בלונדון הוא לא ישראלי, אלא גלובלי. הוא רק חלק מתנועת ההגירה הגדולה שהיא בלתי נמנעת בעולם שבו נעים וינועו מיליוני מהגרים מארץ לארץ, מיבשת ליבשת. יש מהגרים דלפונים ורעבים ללחם, יש מהגרי הייטק רעבים למיליארדים, ויש מהגרים פוליטיים שנרדפים בשל השקפותיהם ומחפשים ארץ מקלט. יש מהגרים שנרדפים בגלל עושרם והם מחפשים מקלטי מס, ויש אמנים שרודפים בלי הכרה אחרי תהילה והכרה.

בכלל, יש צורך גלובלי בהגירה ובעבודה חוצת עמים ומדינות. מה היו עושים הגרמנים עם ממוצע ילודה של 1.2 למשפחה, אם לא היו להם טורקים כדי לשטוף כלים. עכשיו יש להם ישראלים. או בגרסת אנגלה מרקל, אנחנו ניתן לבוגרי 8200 שיגיעו לגרמניה תנאים טובים יותר ממה שהם מקבלים בעמק הסיליקון.

ועדיין לא דיברנו על הגירת השאנטי. סתם חבר'ה שעברו בקוסטה ריקה, נשמו חופים ירוקים וכחולים, הציצו ימינה ושמאלה, שום ליברמן או ביבי לא נראו באופק, והם נשארו בנימוק הכה אנושי "פשוט נחמד כאן". בדיוק כמו הנימוק האנושי הפשוט של מי שישראל היא ארצו, מולדתו, כאן השורש, הגזע והנוף - וזה עדיין הנימוק התקף בישראל - גם בלי קביים אלוקיים או פטריוטיזם בשקל של מוכיחים בשער.

לא צריך להיות סוציולוג צמרת כדי להבחין שהעולם עובר כיום מהפכת מידע אונליין כולל חוויית החופש. אזרחי מצרים וסוריה רואים עולם חופשי בטלוויזיה, והופ, יש לנו אביב ערבי. התוצאות כרגע לא מובהקות, יש בלגן, אבל המגמה ברורה. העולם החדש הוא עולם שבו גם השורשים והמולדת, הכבוד המשפחתי והאישי, מעוצבים על פי קריטריונים שונים. אפילו אלוהים כבר לא מה שהיה פעם.

העולם הישן מחזיר כמובן מלחמה. בדאעש עורפים ראשי כופרים. באיראן משליכים חומצה על פני נשים שחרגו מהחיג'אב, ועדיין הורגים כאן על כבוד המשפחה. באירופה קמות מפלגות גזע המנדות את האחר, בישראל מפלים אזרחים ערבים וגוזלים רכוש של פלסטינים, בסין מדכאים את חופש הביטוי - כל אלה הם ספיחים פרימיטיביים של עולם ישן, והתהליך הגלובלי וההיסטורי אמור להתגבר עליהם. כל חברה, בקצב שלה, מנהלת את מלחמותיה לעתיד טוב יותר. עולם האתמול מנצח בקרב או בשניים, אבל הוא בדרכו להפסיד במערכה.

גם בארצות החופש המתקדמות ביותר לא מדובר בעולם החדש, הצודק והאמיץ. הייאוש של העשירים נוח יותר, והחזקים עדיין רומסים את החלשים, אבל בכולן יש התקדמות חוקתית הומנית רציפה. אזרחי העולם מתחילים להפנים שאפקט משק כנפי הפרפר כבר כאן: וירוס של טירוף משיחי במזרח התיכון, או נגיף אבולה באפריקה, הוא הבעיה של כל העולם. ולעולם המתחדש יש נטייה לשתף פעולה נגד האיומים האלה.

גם אין צורך להיתפס לחרדת נטישה. המוני בית ישראל ימשיכו לחיות כאן ולהגן על חייהם וארצם. עניין של הרגל, חוסר ברירה, ובעיקר הכרה בזכותם כבני אדם לחיות במקום שמאפשר להם לממש את מאווייהם, תוך שיתוף שכניהם, ככתוב במגילת העצמאות שלנו: "אנו קוראים - גם בתוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים - לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבניין המדינה, על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים".