לדיירים של אגם הדרעק המצב נוח

במקום למחות בסוגיה הזאת, צריך למצוא פתרון, ופתרון אין, כי דיקטטורה דמוקרטית עולה כסף, שהשלטון מחלק אותו למגזרים חזקים. תארו לכם שהעניים יפגינו? מה יהיה? הא, זה בלתי אפשרי. אין להם מחשבים, אז הם לא יכולים להקיש "לייק". ואם אין לייקים, אז היועצים של רה"מ לא יודעים שיש מחאה. באסה.

הם מתפקדים בפלנטת הישרדות שונה. אנחנו לא יודעים מה קורה, עד שזה קורה. וכשזה כבר קורה, משקרים לנו. אז אולי מישהו יארגן עצומה וירטואלית נגד בחירות בשנה הקרובה? זה הרי יעלה הון, וכלום לא ישתנה. תהיינה הבטחות שלא תהפוכנה למציאות לעולם. אגב, מה קורה עם חוק הגיור? הכל בסדר? איווט דואג לבוחריו שרוצים משום מה להיות יהודים כשרים? לא עכשיו.

קודם זה היה אחרי החגים, עכשיו רק אחרי הבחירות. תאמינו להם, פתיים, זה מגיע לכם. אבל אני לא מאמין וגם לא בוחר באף אחד, אז למה כשאני כבר עושה משהו טוב, אני סובל?

יו"ר מרכז הליכוד הוא ח"כ דני דנון. רק לנוכח המציאות הזאת, הליכוד חייב לאבד את השלטון. הוא לא רוצה להקדים את ישיבת המרכז "זה בניגוד לערכי התנועה. בניגוד לאידיאולוגיה שלה". אני שומע את האיש הזה שמתבטא כמו ז'בוטינסקי ואבא אחימאיר, ושואל את עצמי מתי הוא נהיה אידיאולוג? ולמה זה מגיע לנו שכסיל כזה יקבע את עתידנו?

אבל זה מה שיש. אנחנו נאלצים להסתגל לנוכחותם של אנשים כמו דנון ומירי רגב, ששולטים בנו. מתי כבר ישנו כאן את שיטת הבחירות, לפי מחוז בחירה כמו בבריטניה וארה"ב? אז הם ייבחנו לפי ההישגים לטובת תושבי המחוז, לאו דווקא לפי ההישגים בתוך המפלגה. זה לא יקרה, כי לדיירים של אגם הדרעק נוח כך, לחלק ביניהם את עוגת השלטון, אפילו לא להשאיר לנו פירור.

בחג נסענו למטולה. יש לי הרבה חברים שם, האגדות על חפירת המנהרות מפחידות אותי, וגם מאוד כיף לי שם. בנוסף רציתי לשמוע מה קורה עם אמיר הרבש"צ, אחרי ששמעתי שרוצים לפטר את כולם. הוא לא היה, כי ירד למרכז לחג. פגשתי את יוסי, הסגן שלו, שהסביר לי שהכל בסדר ואין מה לדאוג.

בכל פעם שאני מגיע לצפון (אחת לחודשיים בערך) יוסי לוקח אותי לסיור במטעים. אנחנו רואים את חיזבאללה בעיניים. הוא ושאר החקלאים ממטולה רואים אותם כל יום, כל היום. אבל כבן המקום שהיום כבר בן 40 , הוא לא מתרגש, הוא כבר ראה כאן באמת את הכל. "תירגע, החבר'ה מוכנים". מה זה מוכנים, יוסי? אני מכיר אותך 30 שנה, מאז שהיית בן 10, התחלת להסתלבט עלי? "לא, לא, אנחנו באמת מאורגנים, יש לנו אפילו כיתת כוננות, למקרה של חדירה והיתקלות".

מה אתה אומר? שמע, אני מתרשם. מתי החבר'ה שלכם מהכוננות התאמנו בפעם האחרונה בחתירה למגע? מה אתה צוחק, מה? "טוב, התקלת אותי. בערך לפני שלוש־ארבע שנים עשינו את האימון האחרון".

וכמה זמן נמשך האימון המפרך הזה? "אולי שבוע, כל יום כמה שעות". אין לי בכלל ספק, אתם כשירים מאוד. "לא, אל תסתלבט. בכל פעם שגדוד כאן מתחלף, אנחנו יורים איתם במטווח. אנחנו בכושר. אם שמענו שיש חדירה, אנחנו בתיק־תק עם הקרמי עלינו, ומגיעים לאזור. תראה, כולנו גדלנו כאן, ואנחנו מכירים את השטח. הקצינים שתופסים קו, לא בדיוק מכירים את הרחובות והדרכים במושבה.

אבל רגע, יוסי, אתם לא יודעים מה לעשות כי אתם לא מאומנים, ומה אם חס וחלילה אתם פוגעים בבני הבית שאליו חדרו מחבלים, או בעוד בית ליד? זו באמת ההנחיה? ואם כן, מדוע לא מאמנים אתכם בלש"ב? "איזה לש"ב, על מה אתה מדבר. סופרים כאן כל כדור במטווח, אתה רוצה אימונים?". רגע, אבל אמרת לי שאתם יורים בכל פעם שגדוד מתחלף, לא? "כן, אבל רק כמה כדורים. אין כסף, בנאדם, אין כסף".

ביציאה ממטולה, בדרך ל"דג על הדן", עברנו דרך כפר יובל, שגובל במטולה ונזכרתי בפצ'נגה. ביוני 1975 חדרה חוליית מחבלים ליישוב, למטרת פיגוע מיקוח. הם השתלטו על בית משפחת מרדכי. יעקב (פצ'נגה) מרדכי, שהיה בשירותו הצבאי לוחם בסיירת גולני, הגיע למקום מעבודתו והוביל את הכוח הפורץ, אחרי שחויל בהוראת אלוף הפיקוד. הוא עקף את מפקד הכוח, הסתער על הבית, חיסל שני מחבלים, ולבסוף נהרג מצרור.

הכוח הצבאי חיסל את המחבלים. באירוע נהרגו ארבעה מבני משפחת מרדכי, כולל רעייתו של פצ'נגה. לפני מותה הסתירה את בנם התינוק בתוך מכונת כביסה, והוא ניצל. אחרי מותו של פצ'נגה הוענק לו עיטור העוז. המקרה הפך למיתוס של גבורה, של מלחמה על הבית. אבל חלפו כבר ארבעה עשורים מאז. לוחמי חיזבאללה הרבה יותר מתוחכמים ומיומנים.

כיתות הכוננות מורכבות מחבר'ה בני 40 ויותר, לא בדיוק בכושר קרבי. האיומים בגבול הצפוני דורשים אנשי מקצוע, כולל כיתות כוננות של לוחמים מיומנים ומאומנים, כי כבר עברנו את חומה ומגדל, זה עסק רציני היום. אנחנו לא צריכים עוד טרומפלדור ולא עוד פצ'נגה. הלוחמים חייבים להכיר את השטח, כמו שבני המקום מכירים אותו. אז נכון שלצבא אין כסף, כי משקיעים המון בחבר'ה של הקריה ובפנסיות. אבל אולי אפשר לגייס כמה לירות כדי לעבות את הכוחות בצפון? אולי אפשר להזדרז לפני הטרגדיה הבאה?

קבוצת איחוד בני סכנין קיימה בשבת טקס הוקרה לתורמים שלה מקטאר. בטקס הוענק גם מגן הוקרה לעבריין הנמלט ד"ר עזמי בשארה, ח"כ לשעבר, שחשוד בעבירות ריגול. את המגן קיבל במקומו חבר ממפלגתו. ריח רע נדף מהטקס, אבל זה מה שיש.

בשביל חלק מערביי ישראל, בשארה הוא סמל בדיוק כפי שג'ונתן פולארד הוא סמל לחלק מיהודי ישראל. ההבדל הוא שעזמי עוד לא נתפס. האירוע, שיכול היה להיות שולי (והסתיים ככזה בקנס כספי של 15 אלף שקל לקופת ההתאחדות), גרר את חברי מפלגות הימין לתגובות חמורות.

שר החוץ אביגדור ליברמן דרש לסלק את סכנין מהליגה, והמליץ להעבירה לליגה הפלסטינית; שרת הספורט לימור לבנת דרשה להחמיר במשפט, ועוד כל מיני הגיגים; גם מירי רגב קשקשה משהו לא חשוב.

תארו לכם מצב שבו באמת סכנין הייתה מודחת מהליגה. מה היו אומרים בעולם? כמה קורבנות היינו סופרים במאבקים מזוינים של כוחות משטרה עם ערבים חמושים? אבל אגם הדרעק סטרילי (טוב שכך, הצחנה הייתה הורגת אותנו), ודייריו יכולים לומר מה שבא להם, הם חסינים, ולא רק בגלל החסינות.

אדם רכוב על קטנוע ירה ביום שלישי על רכבו של עד המדינה בפרשת השחיתות בנמל אשדוד. ברכב היו גם בני משפחתו. זה היה ירי למטרת אזהרה, כי אם היורה היה רוצה לפגוע הוא היה פוגע. יש כאן רשות להגנת עדים, איך זה פועל באמת? כך מקווים ברשויות האכיפה והמשפט לגייס עדי מדינה בפרשיות שחיתות אחרות? על עד המדינה הזה ירו, עד המדינה מהברנוער ברח משומריו, אחרי זה התברר שהוא בכלל הסתלבט על כל המערכת.