בשבוע שעבר הייתי לרגע קט בברלין. לא זו המודרנית, אלא ברלין של 1929, טרום המלחמה וטרום תקופת האבולוציה של מעדני החלב. אבל רק ל-20 דקות, ממש לרגע, לפני שקולין פירת', גיבור סרטו החדש של וודי אלן עזב אותה וטס לפרובאנס. אני משתמשת במונח "הייתי שם" לא כקלישאה שמדברים בה בכל הנוגע לסרט סוחף, בכלל לא. אלא בעיקר בשל העובדה שבפעם השנייה ברציפות אני יושבת קרוב מדי למסך בסרטים של וודי אלן. בשורה הראשונה ליתר דיוק, באותו בית קולנוע ותיק ולא גדול במיוחד, וזה קורה שנה אחרי שנה.
הסיבה שבגללה אני לא אעזוב לברלין
מה לוודי אלן ולסערת ה"מילקי", מדוע בכל זאת אני לא זזה מפה לשום מקום, ומה ההבדל ביני לבין קארי בראדשו
התרעות פיקוד העורף